ת"ק 39008-01-20 דרויש נ' פלאפון תקשורת בע"מ

אין לנתבעת להלין אלא על עצמה שלא פעלה ליצירת מנגנון הסרה פשוט, סביר ואפקטיבי (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופטת רונית פינצ'וק-אלט):

העובדות: התובע, לקוח של הנתבעת, טען כי האחרונה שלחה לו 67 מסרונים פרסומיים בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע טען כי הצדדים הגיעו לפשרה בהליך קודם ולפיה הנתבעת תחדל ממשלוח הודעות לתובע, אך הנתבעת שלחה לתובע 67 הודעות ללא הסכמתו. הנתבעת טענה, בין היתר, כי התובע הסכים לקבל מידע שיווקי עת הצטרף לחבילת חו"ל באמצעות אתר הנתבעת. בנוסף, הנתבעת טענה כי התובע "התחכם" שעה ששלח את בקשת ההסרה במענה לדבר הפרסומת ולא למספר שצוין בהודעות.

נפסק: הנתבעת אינה חולקת על שיגור 67 הודעות שהן דבר פרסומת. הנתבעת טענה להיעדר יריבות, שכן מנוי הטלפון אינו על שמו של התובע. הפסיקה פירשה את המונח "נמען" כמי שמחזיק ומשתמש במכשיר הטלפון הנייד הלכה למעשה ולאו דווקא כבעלים של המנוי מהבחינה הקניינית. התובע הוא זה שמחזיק ומשתמש במכשיר הטלפון הנייד, ומהווה הלכה למעשה "נמען" כפירושו בחוק. גם בהליך הקודם בין הצדדים לא הועלתה טענת היעדר יריבות.

נספחי כתב ההגנה מלמדים כי התובע אישר קבלת הודעות בעלות תוכן שיווקי, שעה שהצטרף לחבילה באתר הנתבעת. לפיכך, ניתנה הסכמת התובע כנדרש בחוק. התובע רשאי להודיע לנתבעת בכל עת על סירוב לקבל דברי פרסומת ולטענתו פנה לנתבעת שלוש פעמים להסרתו מרשימת התפוצה, כאשר השיב "הסר" להודעות שנשלחו אליו. הנתבעת הכחישה את קבלת בקשות ההסרה וטענה כי היה על התובע לשלוח את בקשת ההסרה למספר הייעודי שהופיע בהודעות.

התובע רשאי היה להניח כי בקשות ההסרה התקבלו מאחר ולא התקבלה הודעת שגיאה. אין לנתבעת להלין אלא על עצמה שלא פעלה ליצירת מנגנון הסרה פשוט, סביר ואפקטיבי, המאפשר ללקוח המעוניין בכך להימחק מרשימת התפוצה. החל מהמועד שבו שלח התובע לראשונה את המילה "הסר" למספר הטלפון ממנו נשלחה הודעת הפרסומת, הרי שמשלוח הודעות פרסומת לתובע מהווה משום הפרה של הוראות החוק. מדובר ב-35 הודעות. ההודעות שנשלחו קודם נשלחו כדין.

לאור שיקולים לחומרה ולקולה, פיצוי בסך 300 ש"ח לכל הפרה הוא סביר בנסיבות העניין. הנתבעת תפצה את התובעת ב-10,500 ש"ח וכן תישא בהוצאות בסך 1,500 ש"ח. עתירת התובע להורות לנתבעת למחוק לאלתר ולצמיתות את כל פרטיו המוחזקים במאגרי המידע שברשותה, נדחית, שכן התובע הוא לקוח של הנתבעת ומשכך היא רשאית להחזיק את פרטיו במאגרי המידע שברשותה.