עבירות מין באמצעות האינטרנט כלפי קטינים הפכו ל"מכת מדינה" (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט יוסף אלרון):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה [ענ"פ 34713-02-20], בגדרו התקבל ערעור המדינה על גזר-דינו של ביהמ"ש השלום לנוער בחיפה [ת"פ 73240-12-18]. המבקש עמד לדין בארבע אישומים הנוגעים לעבירות מין שביצע באמצעות האינטרנט כשהיה בן 15. המבקש הציג עצמו בפני חמישה קטינים, באמצעות תוכנת "סקייפ", כנערה בת 14, ניהל עמם התכתבויות מיניות, ביקש מכמה מהם לצלם עצמם עירומים, ומאחרים ביקש כי יבצעו מעשים מיניים בפניו.

נוכח הודאת המבקש בעובדות כתב האישום המתוקן, קבע ביהמ"ש השלום לנוער כי ביצע את העבירות שיוחסו לו, אך קיבל את המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעת המבקש ולנקוט בעניינו בדרכי טיפול. ביהמ"ש המחוזי (בדעת רוב) קיבל את ערעור המדינה על אי-הרשעת המבקש וקבע כי האינטרס הציבורי מחייב את הרשעתו. מכאן בקשת רשות הערעור.

נפסק: דין הבקשה להידחות. רשות לערער "בגלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית, או כאשר עולה חשש ממשי כי למבקש נגרם עיוות דין או אי צדק קיצוני. הבקשה אינה נמנית עם מקרים חריגים אלו. חרף ניסיונו של המבקש להציג את עניינו הפרטני כבעל השפעה רוחבית, הרי שעיון בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מעלה כי אין בו אלא יישום של ההלכות שנקבעו על נסיבותיו הפרטניות של המבקש. למעלה מהצורך, לא נפל פגם בהרשעתו של המבקש, אף על רקע נסיבותיו האישיות. 

למרבה הצער, דומה כי עבירות מין באמצעות האינטרנט בכלל, וכלפי קטינים בפרט, הפכו ל"מכת מדינה" ממש. עבירות אלו פוגעות בשלמות גופם ונפשם של ילדים רבים, ועל בתי המשפט להעביר מסר חד וברור באשר לחומרתן ולהרתיע את הרבים מפני ביצוען [עניין קרוואני - רע"פ 4181/20]. אכן, נקודת המוצא היא כי יש לתת משקל מיוחד לנסיבותיהם הפרטניות של קטינים ולאפשרות שיקומם על פני מיצוי הדין בעניינם. עם זאת, כבר הודגש בעבר, כי קטינות אינה מעניקה חסינות מפני הרשעה.

קשה להפריז בחומרת מעשיו של המבקש, שהציג עצמו לקטינים בכזב כצעירה, ניצל את תמימותם ואת רחמיהם על אותה "נערה" העלולה להיחטף, ואיים עליהם בחורבן העולם; הכול כדי לספק את דחפיו המיניים ורצונו להשיג כוח ושליטה עליהם. מעשים אלו אינם מותירים מקום לאי הרשעה על דרך הכלל, כך אף כאשר מדובר במבצע עבירה שהוא קטין.