ע"א 28006-03-20 האוניברסיטה הפתוחה - הלשכה המשפטית ואח' נ' יצחק

מי שמעלה פרסומי פסיקה לאתר, אינו נדרש לעקוב אחר הפרסומים ולתקנם כשמצטבר מידע חדש (פסק-דין, מחוזי חיפה, השופטת תמר שרון נתנאל):

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בחיפה [ת"א 36784-07-18], שדחה תביעת לשון הרע שהגישו המערערים נגד המשיב. עניין התביעה בכתב טענות שפרסם המשיב באתר News1. המערערים טענו כי בחיפוש שמו של המערער 2 ב-Google, מתקבלת תוצאה עם קישור למסמך "השלמת טיעון" (מעתירה שנדחתה), הכולל טענות שקריות על התובעים ללא כל הבהרה או הסתייגות. המשיב טען, בין היתר, כי מדובר בפרסום כדין, שכן מדובר בכתב טענות שהוגש לבית המשפט. ביהמ"ש קמא קבע כי המסמך מהווה כתב טענות בהליך משפטי, שלא נערכו בו שינויים ולכן פרסומו מהווה דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית - פרסום החוסה תחת ההגנה שבסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע. מכאן הערעור.

נפסק: אין חולק שעיקרון פומביות הדיון, המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, הוא עיקרון חשוב, מרכזי ומהותי במשטר דמוקרטי ובחברה דמוקרטית. ללא פרסומים בכלי התקשורת השונים לא ניתן, כיום, לממש את זכות הציבור לדעת וכך - את עיקרון פומביות הדיון. לא בכדי קבע המחוקק סעיפי פטור (היעדר עילה) בהתייחס לדיווחים על הליכים שיפוטיים ומעין שיפוטיים, כמו גם על פרסומים בהתייחס לגופים שלטוניים וציבוריים (סעיף 13 לחוק). עם זאת, כל עיקרון יסוד וכל זכות יסוד אינם עומדים לבדם במרחב הציבורי, החברתי והמשפטי. 

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מפרט רשימת פרסומים שלא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי. סעיף 13(7) מקנה חסינות על פרסום הנוגע להליך שיפוטי או מעין שיפוטי. פרסום כתב טענות בהליך משפטי, שכלולים בו דברי לשון הרע, נכלל בפטור שבסעיף 13(7) לחוק ובלבד שמתמלאים תנאי הסעיף. אין מדובר בפטור מוחלט, אלא בפטור שמותנה בהיותו "דיווח נכון והוגן". דיווח על כתב טענות של צד אחד, הכולל ייחוס מעשים חמורים לצד האחר, העולים כדי עבירה פלילית, כגון תרמית, ללא דיווח על התשובה שניתנה על ידי הצד האחר ובוודאי - ללא דיווח על פסק דין שקבע כי לא היה כל בסיס לייחס לנפגע מעשים שכאלה, איננו דיווח שלם ואיננו דיווח "נכון והוגן". 

במקרה זה הפרסום באתר לציבור אינו עומד בתנאים המנויים בסעיף 13(7). מעת שנודע למשיב על מתן פסק הדין בעתירה ומעת שהוא קיבל אותו לידיו, הותרת המסמך המשמיץ באתר לציבור, ללא שהמשיב הוסיף לאתר זה את פסק הדין בעתירה ואף לא כתבה אשר תביא לידיעת הקורא את האמירות החריפות שנאמרו בפסק הדין בעתירה בנוגע לפרסום המשמיץ, יצא הפרסום באתר לציבור, מתחולת סעיף 13(7) ומאותו רגע קמה עילת תביעה בגינו. 

אין להציב בפני מי שמעלה פרסומים לאתר שבבעלותו, דרישה לעקוב אחר הפרסומים שבאתר ולתקנם, ככל שמצטבר מידע חדש לגביהם. כמעט שאין צורך לומר, שדרישה כזו תהא בלתי סבירה בעליל ובלתי ישימה. היא תיצור אפקט מצנן בלתי רצוי, העלול לפגוע בתפקידה של העיתונות ובתפקודה. אולם, מעת שנפגע דורש מהמפרסם לאזן את הפרסום (למשל במקרה של התפתחות ברורה וחד משמעית) - חלה חובה על הבעלים של האתר להוסיף את ההבהרה.

הערעור התקבל - הפרסום אינו חוסה תחת סעיף 13(7) לחוק ולפיכך מדובר בפרסום לשון הרע. המשיב יסיר את המסמך המשמיץ מהאתר לציבור באופן מיידי. הדיון יוחזר לביהמ"ש קמא על-מנת שידון בפיצוי ובפרסום התנצלות. המשיב יישא בהוצאות המערערים בסך 10,000 ש"ח.