ערעורים על תביעות לשון הרע הדדיות בין מתמחה ומאמנו לשעבר (פסק-דין, עבודה ארצי, השופטים גנדלר, סופר ושפיצר):

העובדות: ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של ביה"ד האזורי לעבודה בת"א [סע"ש 29742-03-15], שקיבל חלקית את תביעותיהם ההדדיות של הצדדים. במרכז הערעורים מצויות תביעות לשון הרע הדדיות בין הצדדים וכן תביעת המשיב (העובד) לזכויות מכוח יחסי עבודה. העובד עבד כמתמחה במשרד עורכי הדין של המערער. בתביעות לשון הרע נפסק פיצוי בסך 15,000 ש"ח לזכות המערער, וסך של 30,000 ש"ח לזכות העובד. במהלך ההליך בביה"ד האזורי נידונה גם בקשת העובד לפסילת ראיות מחמת פגיעה נטענת בפרטיות.

נפסק: אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של ביה"ד האזורי. דין הערעורים להידחות. יש לאשר את עיקר פסק-דינו של ביה"ד האזורי, שהוא מקיף ומנומק. ההתבטאויות נשוא הערעורים מגוונות, וחלקן מצויות בנקודת המפגש שבין יחסי העבודה לבין המרחב הדיגיטלי. יש לפרש את חוק איסור לשון הרע, בהקשרים של יחסי עבודה, באופן שיגן על הערכים שבבסיס החוק אך מבלי לפגוע במרקם העדין של היחסים במקום העבודה, ומבלי ליצור "משפוט" יתר של כל התבטאות. התקיימות מאפיינים אלה אינה מקנה "חסינות" מפני הטלת אחריות מכוח החוק במקרים מתאימים ובהתאם לנסיבות הענין.

במקרה זה מדובר בהתבטאויות ופרסומים שלאחר סיום יחסי ההעסקה ולא במהלכם. חלקם הופנו כלפי צדדים חיצוניים ליחסי ההעסקה (כגון, ציבור הגולשים ברשת, לשכת עורכי הדין, מעסיקו החדש של העובד). יחד עם זאת, ההתבטאויות היו בזיקה ליחסי ההעסקה. אשר ללשון הרע במרחב הדיגיטלי, נקודת המוצא היא כי דיני לשון הרע משקפים תפיסות תלויות זמן ומקום באיזון בין חופש הביטוי לשם הטוב, העשויים להשתנות לפי ההקשר. השינויים הטכנולוגיים הנרחבים, היווצרות זירת שיח חדשה והשינוי החברתי שבא בעקבותיה יוצרים הקשר חדש לביטוי ומצדיקים בחינה מחודשת של איזונים אלו. החוק חל גם על פרסומים באינטרנט.

ההתאמה הפרשנית עת מיושם החוק במרחב הדיגיטלי באה לידי ביטוי בבחינת קיומה של עילה, דרך יישומן של הגנות תום הלב, כשזו צריכה להיעשות בשים לב לחשיבות שבקיום מרחב אינטרנטי פתוח שבו משתמשים יכולים לממש את זכותם לחופש ביטוי. התביעות עוסקות בחמישה פרסומים, ששלושה מהם נעשו בידי העובד ושניים בידי המעסיק. בדין הוטלה אחריות על העובד בגין הפרסום בפורום של עורכי דין צעירים, מתמחים וסטודנטים של לשכת עוה"ד. ביה"ד פיצה את המערער בגין פרסום בפורום אחד בלבד, שכן רק פרסום זה הוצג בפניו. מדובר בפרסום בפורום מקצועי בו התאפשר על נקלה יחסית זיהוי המערער, הגם ששמו לא ננקב במישרין בפרסום, שכן הפורום הוא בעל זיקה לעולמו המקצועי של המערער. צבר נסיבות זה מקים פגיעה ובעוצמה גבוהה יחסית, ולכן פרסום זה ממילא מגלם את עיקר הפגיעה.

בדין לא חויב העובד בתשלום פיצוי על כך שכינה את המערער נאצי. הפרסום נעשה במרחב מקוון מצומצם (תיבת דו שיח פרטית). למעשה הפרסום לא זלג ממרחב מצומצם, ודרך השגת המידע אודות פרסום זה היא הראיה לכך. אף אם ביה"ד יניח כי יש לראות בכינוי הגנאי האמור משום לשון הרע הרי שבדין לא נפסק פיצוי בגינו. בנוסף, בדין קבע ביה"ד כי הודעת הדוא"ל ששלח העובד למערער מהווה לשון הרע, אך כי מדובר בפרסום החוסה תחת הגנת סעיף 15 לחוק. ביה"ד קבע כי המערער אינו פותח בכוחות עצמו את המיילים שלו וכי מזכירתו והמתמחה מסייעים לו בכך. משכך, יסוד הפרסום מתקיים לשיטת ביה"ד האזורי.

השאלה אם מדובר בפרסום אינה נקייה מספקות. מדובר בתכתובת דוא"ל שמוענה למערער והגיעה לתיבת הדוא"ל שלו, ופתיחתה נעשתה בידי מאנשי הצוות של המערער לבקשתו. הכבוד המוגן בחוק הוא הכבוד החיצוני (במובן זה שנדרש פרסום לזולת) ולא די בכבוד הפנימי (במובן זה שלא די בהתבטאות הפוגע כלפי הנפגע שלא הגיעה לזולתו). יש מקום להרהר אם כאשר מעסיק בוחר להיעזר באנשי צוות מטעמו בפתיחת תכתובות דוא"ל - נחשב הגורם המסייע לו כ"זולת" או כ"שלוחו של אדם כמותו", וזאת בהיקש מסעיף 2 לחוק השליחות. ביה"ד הארצי נוטה לקבל את הטענה כי בנסיבות העניין לא מתקיים יסוד הפרסום מכוח בחירתו של המעסיק הנפגע לאפשר לאחרים זולתו גישה לדוא"ל. אין צורך במיצוי ההכרעה, לאור הקביעה בדבר קיומה של הגנה. ערעורי הצדדים נדחו למעט ערעור המערער בנושא החיוב בתשלום הודעה מוקדמת.