התובע מתעקש לשלוח הודעות סירוב בדרך של "השב", באופן המעיד על חוסר תום לב ועל כוונה זדונית לסחוט כספים קלים מהנתבעת (פסק-דין, שלום ת"א, הרשמת ורדה שוורץ):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת (אתר המרכז הצעות שונות מאתרי קניות) שלחה לו 79 הודעות דוא"ל פרסומיות בין השנים 2016-2017, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, ולמרות 17 בקשות הסרה ששלח לטענתו. הנתבעת טענה כי מדובר בתביעה קנטרנית שהוגשה על-ידי תובע סדרתי. הנתבעת טענה כי התובע נרשם לשירותיה מיוזמתו וקיבל עשרות מיילים ללא כל טענה מצדו במשך 3 שנים.

נפסק: התובע הודה כי נרשם לשירותי הנתבעת. השאלה היא האם הנתבעת שלחה לתובע הודעות פרסומת לאחר שביקש להסיר עצמו מרשימת התפוצה. הנתבעת הציעה ללקוחותיה שתי דרכי הסרה: לחיצה על כפתור "הסר" או לחיצה על כפתור "עזרה" המובילה לכתובת מייל למשלוח הודעות לשירות הלקוחות של הנתבעת המטפל בבקשות ההסרה. התובע טען כי הוא רשאי לבחור בדרך המוצעת לפי החוק (הודעה חוזרת) ולהימנע מהדרכים המוצעות לו על ידי המפרסם משום חשש לווירוסים.

כאשר החוק מציין "בדרך שבו נשלח לנמען דבר הפרסומת" אין הכוונה לכתובת המייל ממנה נשלח דבר הפרסומת אלא לעצם האפשרות לשלוח את הודעת הסירוב בהודעת מייל ולא בדרך הדואר, טלפונית וכיו"ב דרכים אחרות למשלוח הודעת סירוב. פרשנות זו מסבירה את חובת המפרסם לציין כתובת תקפה ברשת האינטרנט כמצוות סעיף 30א(ה)(1)(ג) לחוק. כל פרשנות אחרת מעלה סתירה בין 2 הסעיפים והם למצער אינם מתיישבים זה עם זה. לשם מה מאפשר החוק למפרסם לציין כל כתובת מייל תקיפה של המפרסם כאשר ממילא על המפרסם להותיר את אפשרות ההשבה לאותו מייל ממנו נשלח דבר הפרסומת ככתובת תקיפה למשלוח הודעת סירוב כגרסת התובע?

התובע המשיך ושלח הודעות סירוב חוזרות ונשנות 17 פעמים, למרות שאלו לא הועילו, במקום להשתמש בדרכים שהוצעו לו לשם הסרת שמו מהרשימה. השאלה האם הלחיצה על כפתור "עזרה", המוביל לכתובת תקפה של הנתבעת ברשת האינטרנט היא עמידה בתנאי החוק נדונה והוכרעה בעניין בלינזון [תא"מ 50159-01-17]. בנוסף, בנסיבות בהן הוסיף הנמען בהסכמה את שמו לרשימת התפוצה של המפרסם, אין כל חשש מלחיצה על כפתור הסר. 

דין התביעה להידחות מהטעם כי הודעת הסירוב לא נשלחה כדין לנתבעת. למרות היכרותו את הפסיקה, התובע נוהג להתעקש ולשלוח הודעות סירוב בדרך של "השב", באופן המעיד לא רק על חוסר תום לב אלא על כוונה זדונית לסחוט כספים קלים מהנתבעת. אין מדובר בנמען שקיבל דבר פרסומת ללא רשות וללא הסכמה והוא חסר ניסיון וחסר ידע בהוראות החוק, אלא בתובע שמנהל תביעותיו בנושא הספאם בבית המשפט מזה מספר שנים ומגיש תביעות רבות בשמו ומסייע לאחרים בתביעות מסוג זה ועדיין בוחר להתעלם מפסיקות מפורשות של בית המשפט. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.