(פסק-דין, שלום הרצליה, השופט יוסי ברכיה): מתגנב החשש כי נוח היה לתובע כי הנתבעת תמשיך לשלוח לו עוד הודעות, מה שיגדיל את היקף תביעתו.
העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 95 הודעות דוא"ל פרסומיות, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע אישר כי נרשם בעבר לאתר הנתבעת, אך טען כי שלח 4 בקשות הסרה בדוא"ל, ללא הצלחה. הנתבעת טענה כי היא מפעילה אתר המרכז הצעות יומיות מאתרי קניות שונים וכי כל הודעותיה כוללות אפשרות הסרה באמצעות הקשה על קישור "הסר" או מקש ה"עזרה" המוביל לשירות הלקוחות של הנתבעת.
נפסק: דין התביעה להידחות. ראשית, אין כל ספק כי ההודעות ששלחה הנתבעת לתובע הן בגדר "דבר פרסומת" לפי החוק. עדות התובע לא הותירה רושם מהימן. התנהלות התובע לאורך הטיפול בתובענה עולה כדי התנהלות חסרת תום-לב. התובע קיבל מאות הודעות מהנתבעת, מאותה הכתובת, החל משנת 2011. לא סביר כי התובע, שביקש להירשם לאתר הנתבעת, יקבל כמות עצומה של מיילים לאורך שנים, בידיעה שהוא לא אישר זאת, ולא יעשה עם כך מאומה. לא סביר כי התובע לא יקליק על שום מייל פרסומי שהוא מקבל, מאתר שהוא עצמו ביקש להירשם אליו.
התובע, שתיבת המייל שלו מתחילה להתמלא, והדבר מעיק עליו, שלח פניות הסרה במייל 4 פעמים. למרות זאת, התוכן השיווקי ממשיך להתקבל אצלו והוא אינו מוסר. על-אף שתיבת המייל שלו מלאה והדבר מעיק עליו, התובע מחכה עוד כ-7 חודשים עד שהוא שולח באמצעות ב"כ מכתב להסרתו. אין לקבל את טענת התובע כי לא לחץ על קישור ההסרה מחשש לוירוסים. לו התובע כל כך הוטרד מכמות המיילים שהוא מקבל, היה עליו לבצע פעולות נוספות בכדי לעצור את "המכה" שניחתה עליו. מתגנב החשש כי נוח היה לתובע כי הנתבעת תמשיך לשלוח לו עוד הודעות, מה שיגדיל את היקף תביעתו.
לו הנתבעת היתה פועלת בניגוד לחוק, היה מקום לחייבה בפיצויים לתובע, ואין בהעדר פעולה של התובע להביא להפסקת משלוח המיילים בכדי לפטור את הנתבעת לחלוטין, שכן בכל מקרה על הנתבעת לפעול כדין ולא לשלוח הודעות פרסומיות ללא הסכמת הנמען. ואולם, בבוא ביהמ"ש לשקול את גובה הפיצוי שהוא יפסוק בגין כל הפרה, שאלת תום הלב של התובע תיבדק גם תיבדק [עניין גביזון - תא"מ 36670-02-17].
התובע נרשם מיוזמתו לאתר הנתבעת אך לא זכר אם אישר לנתבעת לשלוח לו תוכן שיווקי. אין זה סביר כי התובע יקבל מאות, אם לא אלפי, הודעות מייל במשך כ-5 שנים אם לא חפץ בכך, כאשר הוא יודע כי נרשם לאתר. יש לקבל את עדות הנתבעת כי רק לקוח שביקש להירשם ולקבל תוכן שיווקי, מקבל את התוכן השיווקי. יש לקבוע כי התובע ביקש לקבל מהנתבעת תוכן שיווקי ורק בעקבות כך הנתבעת החלה לשלוח לו תוכן זה.
השאלה המשפטית בבסיס התביעה היא האם הנתבעת פעלה כדין במתן האפשרות שהעמידה ללקוחותיה להסיר עצמם מקבל תוכן שיווקי. הנתבעת נהגה בדרך כפולה: ראשית, בהקלקה על אייקון "הסר" בתחתית ההודעה מקבל הנמען הודעה כי כתובת המייל שלו הוסרה; שנית, באמצעות "עזרה" שאז הבקשה מגיעה למייל של הנתבעת והיא מבצעת את ההסרה. האם יש לאפשר לנמען לבצע את הסרתו רק בדרך של "השב", ללא חיובו להיכנס לקישור כלשהו?
לפי החוק, בחירת הנמען היא לשלוח את הודעת הסירוב בכתב, או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת (סעיף 30א(ד) לחוק). לפי סעיף 30א(ה)(ג)(1) לחוק, וכיוון שההודעות נשלחו במייל, הנתבעת צריכה לאפשר לנמען לשלוח את הודעת הסירוב שלו באמצעות המייל, לכתובת מייל תקפה ברשת האינטרנט. ואכן, הנתבעת אפשרה לתובע 2 אופציות לשלוח את הודעת הסירוב: הקלקה על אייקון "הסר" וכן הקלקה על "עזרה" שאז הבקשה מגיעה למייל הנתבעת והיא מבצעת את ההסרה. האפשרות השנייה בוודאי עונה על דרישת ס"ק (ה)(ג)(1), שכן האפשרות היא קישור המוביל לכתובת מייל תקפה ברשת האינטרנט.
גם האפשרות הראשונה של "הסר" תיחשב ככזו הממלאת את דרישות החוק, מכיוון שגם מקש "הסר" מבצע פעולת הסרה, מתוך דף המייל, באמצעות כתובת תקיפה של המפרסם ברשת האינטרנט (גם אם מדובר בשימוש בחברה אחרת). בשתי האופציות עמדה הנתבעת בדרישות החוק [עניין קושרובסקי - רת"ק 49131-01-16; עניין גרוס - תא"מ 198-12-15].
הנתבעת פעלה בהתאם לחוק, שלחה לתובע תוכן שיווקי לפי בקשתו, והעניקה לו אפשרויות הסרה העומדות בתנאי החוק, אך התובע בחר להשתמש באופציה אחרת להסרה ובנסיבות העניין בחירתו זו הייתה בחוסר תום לב. הנתבעת לא הפרה את החוק ולכן דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 4,000 ש"ח.