המתאמנת תפצה את המאמן לאחר שהשמיצה אותו בפייסבוק (פסק-דין, שלום י-ם, השופטת מרים קסלסי):
העובדות: תביעה ותביעה שכנגד לתשלום פיצוי בגין פרסומי לשון הרע בפייסבוק. התובע הוא מומחה לכושר גופני ובעליו של מכון כושר. הנתבעת רכשה מהתובע חבילת אימונים במכון עבורה ועבור בתה. הנתבעת טענה כי נאלצה לדחות מספר אימונים וכי כשביקשה לנצל את האימונים לה היא זכאית לפי ההסכם, מסר לה התובע כי פג תוקף ההסכם (אך איפשר לה לערוך אימון אחד נוסף). עניין התביעה בפוסט שפרסמה הנתבעת בפייסבוק ביחס למכון הכושר. עניין התביעה שכנגד היא בתגובות להן זכתה הנתבעת בתגובה לפוסט. הנתבעים שכנגד הם התובע, מזכירה ומאמנת במכון הכושר.
נפסק: מקרה זה מגלם את ההתפתחות המטאורית שנתרחשה מאז חקיקת חוק איסור לשון הרע וביכולת הפרט לממש את זכותו לחופש הביטוי באמצעי המדיה השונים. בעוד בעבר הלא רחוק שלטה המדיה הכתובה, הרי שכיום, בעידן האינטרנט, יכול כל פרט ופרט לפרסם הגיגיו ודעותיו לעיני כל. לצד היתרונות בדבר הנגישות והזמינות של האינטרנט בכלל, ולרשתות החברתיות בפרט, קיים פוטנציאל לניצול ושימוש לרעה של הרשתות החברתיות כפלטפורמה לשידור מסרים שליליים ופוגעניים העולים כדי לשון הרע החייב בפיצוי. נפסק כי החוק חל אף על פרסומים ב"פייסבוק", בשינויים המחייבים [עניין סרנה - רע"א 1688/18].
יש לראות בתוכן הפוסט שפרסמה הנתבעת כלשון הרע. אין חולק כי לקוח רשאי להביע את חווייתו האישית משירות שניתן לו, שאם לא כן הרי שנרוקן מתוכן את מנגנון הביקורת שנועד לאפשר ללקוחות להביע את תחושותיהם סביב קבלת שירות. עם זאת, בחינה של הרשומה מעלה כי הנתבעת עשתה שימוש במטבע לשון שנועד להדגיש את היותו של התובע גזלן שמונע מתאוות בצע - הא ותו לא. פרשנות אובייקטיבית של הרשומה מעלה כי התובע הוא אדם שכל רצונו להשיג לקוחות, להציע להם שירות אקסקלוסיבי, אולם מיד לאחר קבלת הכספים יעניק להם יחס מזלזל.
הרשומה שפרסמה הנתבעת ברשת החברתית כללה לייקים, תגובות ומספר שיתופים ולפיכך מתמלא יסוד הפרסום. יש בפרסום הרשומה על ידי הנתבעת כדי לפגוע בשמו הטוב של הנתבע, בהיותו מנהל מכון הכושר ומטבע הדברים אף לפגוע במשלח ידו כבעל עסק. הנתבעת לא עמדה בנטל הנדרש להוכחת אמיתות דבריה ולפיכך אינה חוסה תחת הגנת אמת בפרסום. גם דין טענת הגנת תום הלב להידחות. דין התביעה שכנגד להידחות. תגובות הנתבעים שכנגד אינן עולות כדי לשון הרע החייב בפיצוי. באשר לפיצוי התובע, לא הוכח כדבעי כי בבסיס פרסום הרשומה היתה כוונה לפגוע. הנתבעת תפצה את התובע ב-7,000 ש"ח וכן תישא בהוצאות בסך 7,500 ש"ח. הנתבעת תישא בהוצאות הנתבעים שכנגד בסך 3,000 ש"ח.