(פסק-דין, תביעות קטנות ב"ש, הרשמת מיטל חלפון-נזריאן): לנתבע יש את מקור הידע הטוב ביותר והאמצעים הפשוטים והזולים ביותר לדעת מניין נשלחו הדיוורים.

העובדות: התובע טען כי הנתבע שלח לו 15 הודעות דוא"ל פרסומיות, ללא הסכמתו, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבע טען כי ההודעות נשלחו ללא ידיעתו, באמצעות צד שלישי. הנתבע הגיש הודעת צד ג' נגד חברת המקפצה לעסקים בע"מ (שלא התגוננה), שלטענתו היא ששלחה את דברי הפרסומת. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע מעולם לא הסכים לקבל הודעות, לא נרשם למערכת הדיוור של הנתבע ולא ביקש הסרה ממנה.

נפסק: דין התביעה להתקבל בחלקה. ההודעות שנשלחו לתובע מהוות "דבר פרסומת". כולן נוגעות להצעה ללמד את מקבל ההודעה כיצד להתעשר או לערוך שינוי פיננסי. הנתבע עונה להגדרת "מפרסם" בחוק, שכן תוכנו של דבר הפרסומת עשוי לפרסם את עסקיו או לקדם את מטרותיו. 

לפי סעיף 30א(י) לחוק, קיימת חזקה על מפרסם ששיגר דבר פרסומת בניגוד לחוק כי עשה כך "ביודעין", אלא אם הוכיח אחרת. הנתבע לא הפריך את החזקה. הנתבע טען כי לא ידע על ההפרה, אך אינו יכול להיבנות מטענה זו שכן לא פעל באופן סביר כדי למנוע את ההפרה. הנתבע טען כי צד ג' שהיא ששלחה את הפרסומים, כאשר עמה התקשרו משווקים שונים ללא ידיעתו. אופן ההתקשרויות לא נחשף באופן מלא ולא נחשפה שרשרת ההתקשרויות. הטענה שהמשווקים פעלו שלא על דעתו ובניגוד לחוזים שנחתמו עמם נותרה טענה בעלמא. 

הנתבע לא חשף את מלוא הקשרים בינו לבין המשווקים מטעמו ולא ניתן להבין את הקשרים בינם לבין צד ג'. לא ברור כיצד תוגמלו המשווקים על-ידי הנתבע ועל איזה מסמך הם חתומים ביחס למניעת הפרת החוק. הנתבע אינו יכול להיבנות מהעמימות שיצר באמצעות התקשרות עם משווקים שונים לדיוור תכניו. המכנה המשותף לכל ההודעות הוא כי הן מובילות לנתבע. לנתבע יש את מקור הידע הטוב ביותר והאמצעים הפשוטים והזולים ביותר לדעת מניין נשלחו הדיוורים ועל כן הוא גם הגורם היעיל ביותר למנוע את ההפרה.

מדיניות משפטית ראויה יש בה כדי להטיל על הנתבע את האחריות לפרסום כמי שנהנה מהפרסום, במיוחד מקום בו אדם מן היישוב אינו יכול להגיע באמצעים נגישים וקלים לגורמים אשר שיגרו את דברי הפרסומת בפועל. הנתבע ישלם לתובע 300 ש"ח על כל הודעה ובסה"כ 4,500 ש"ח וכן הוצאות בסך 900 ש"ח. צד ג' ישפה את הנתבע בגין הסכומים שנפסקו נגדו.