(פסק-דין, תביעות קטנות רחובות, השופטת אדנקו סבחת-חיימוביץ): התנהלות הנתבעת אינה סבירה. היא טענה כי לא שלחה את ההודעות אך לא ערכה בירור מינימלי ביחס לזהות הגורם האחר ברשת ששלח את ההודעות לתובע.
העובדות: תביעה לפיצוי מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, בגין משלוח של 15 הודעות פרסומת אל הטלפונים הניידים של התובעים, ללא הסכמתם. כתב התביעה לא פירט אילו הודעות נשלחו לאיזה מספר טלפון והתובע 1, שייצג את שאר התובעים, ידע להציג רק את ההודעות שנשלחו לטלפון שלו. לפיכך, המחלוקת צומצמה ל-5 ההודעות שנשלחו לתובע 1.
הנתבעת טענה להיעדר יריבות וכי לא שלחה את ההודעות וטענה כי ככל הנראה מדובר בזכיין של הנתבעת המהווה סניף עצמאי ונפרד, מבלי שצורפו ראיות לכך ומבלי שהוברר באיזה זכיין מדובר. עוד נטען כי התובעים נתנו את הסכמתם למשלוח ההודעות. אין מחלוקת כי התובע לא ביקש להסיר עצמו מרשימת הדיוור של הנתבעת.
נפסק: התובע 1 הרים את הנטל המוטל עליו לשכנע כי מדובר בהודעות פרסומת, וכי לא נתן את הסכמתו לקבלת הדיוור מהנתבעת. התובע העיד כי אכל פיצה במקום, אך כי מעולם לא השאיר את מספר הטלפון שלו. בכך למעשה הכחיש את טענת הנתבעת כי הזמין פיצה אל ביתו ונתן את הסכמתו שיעדכנו אותו במבצעים. בכך העביר התובע את הנטל אל הנתבעת להוכיח כי התובע נתן את הסכמתו לקבלת הדיוור, אך לא עלה בידי הנתבעת להוכיח זאת וטענותיה נטענו בעלמא וללא כל הוכחה פוזיטיבית.
יש לדחות את טענות הנתבעת באשר להעדר יריבות, מאחר וזו לא הוכיחה כי מי ששלח את ההודעות היא יישות משפטית נפרדת. התנהלות הנתבעת אינה סבירה. היא טענה כי לא שלחה את ההודעות אך לא ערכה בירור מינימלי ביחס לזהות הגורם האחר ברשת ששלח את ההודעות לתובע. בהתנהלותה מונעת הנתבעת את בירור זהותו של השולח, ככל ומדובר בזכיין מטעמה ולא בהודעות ששלחה באופן ישיר. בנסיבות המקרה אין מנוס מקביעה כי הנתבעת הפרה את החוק וכי עליה לשלם לתובע פיצוי.
ההודעות שנשלחו לתובע הן שיווקיות ולא פוגעניות והן מהוות דבר פרסומת מאחר ומטרתן לעודד רכישת פיצה. הנתבעת שלחה לתובע 5 מסרונים. הנתבעת בחרה להסתתר מאחורי טענות רשת-זכיין, ולא אפשרה בירור של פרקטיקת משלוח ההודעות. לא ניתן לומר כי הלקחים הופקו וכי תכלית החוק הושגה. הנתבעת לא ערכה בדיקה ולא הופקו הלקחים למניעת הישנות המקרה. זה המקום להעניק את הפיצוי בחלקו הגבוה. העובדה כי התובע לא הסיר עצמו תילקח בחשבון, אך אינה שיקול מכריע. הנתבעת תשלם לתובע 800 ש"ח עבור כל הודעה וסה"כ 4,000 ש"ח, בתוספת הוצאות בסך 200 ש"ח.