(פסק-דין, תביעות קטנות ירושלים, הרשמת עדי בר-טל):

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 7 הודעות פרסומת ללא הסכמתו, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע לא נתן את הסכמתו לקבלת תכנים שיווקיים מהנתבעת עת נרשם לאפליקציית Gett. הנתבעת טענה כי במעמד הזנת פרטי האשראי של התובע באפליקציה נתן התובע את הסכמתו המפורשת לקבלת תכנים שיווקיים. לכל ההודעות צורף לינק להסרה. התובע השיב להודעות וביקש לחדול משלוח אליו הודעות, אך הודעות אלה לא הגיעו משום שכתובת המייל היתה מסוג noreply.

נפסק: דין התביעה להתקבל בחלקה. דרישת ההסכמה מראש ובכתב היא דרישה ראייתית. על הנתבע להוכיח כי ניתנה לו הסכמת הנמען בכתב ומראש. הנתבעת הציגה העתק טבלה פנימית ממערכותיה. הטבלה אינה מהווה ראיה לכך שהעדכון במערכות החברה למשלוח תוכן פרסומי נעשה עקב אישורו בכתב של התובע [עניין רז - רע"א 1231/17]. הנתבעת לא הוכיחה כי התובע נתן את הסכמתו למשלוח ההודעות.

הנתבעת טענה כי ההודעות אינן "דבר פרסומת", שכן תכליתן לעדכן את המנויים בדבר היעדר אפשרות רכישה של השירות. אין לקבל הטענה. אכן מדובר בהודעות עדכון, אלא שהודעות אלה כוללות פרסום של הנתבעת בנוגע לשירותים השונים הניתנים על-ידה. שש מתוך 7 ההודעות מהוות דבר פרסומת. ההודעה המזמינה לענות על סקר אינה מהווה "דבר פרסומת", שכן היא נועדה לשפר שירות [עניין זילברג - תא"מ 35061-07-16]. הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 30א(ה)(1)(א) לחוק בכך שלא ציינה בכותרת 3 מההודעות את המילה "פרסומת".

לעניין דרך ההסרה, שילוב הוראות החוק מלמד שלא קיימת דרישה ולפיה ניתן להשיב בהודעה חוזרת דווקא. די בכך שצוינה בדבר הפרסומת כתובת תקפה של המפרסם ברשת האינטרנט שאליה ניתן להשיב. בשלוש הודעות לא עמדה הנתבעת בהוראות החוק לעניין דרך ההסרה, אך בכל ההודעות אפשרה הנתבעת הסרה באמצעות לחיצה על "הסר מרשימת תפוצה". אין לקבל את טענת התובע כי לא לחץ משום שחשש מוירוסים. מדובר בחברה שהתובע מכיר, נרשם לשירותיה ואף הזין את פרטי האשראי שלו.

באשר לגובה הפיצוי, אין מדובר בפרסום פוגעני ועם שליחת בקשת ההסרה לשירות הלקוחות של הנתבעת הוסר התובע מרשימת התפוצה. הנתבעת תפצה את התובע בסך כולל של 3,000 ש"ח עבור ששת ההודעות וכן תשלם הוצאות משפט בסך 470 ש"ח.