ת"צ 40940-10-16 Booking.com B.V נ' דאון ואח'

(החלטה, מחוזי ת"א, השופט נפתלי שילה): בוקינג צריכה לתמחר את הסיכון לתביעות משפטיות בפעילותה בישראל.

העובדות: המשיבה 1 (התובעת) הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המבקשת (בוקינג) והמשיבים 2-3, בטענה כי פרסמו את מלון המשיבה 2 כמלון בעל דירוג של 5 כוכבים, בניגוד לדין ותוך הטעיית ציבור הצרכנים. יחד עם בקשתה, הגישה התובעת בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט לבוקינג. ביהמ"ש נעתר לבקשה ביום 1.1.2017. עניין ההחלטה בבקשת בוקינג לביטול היתר ההמצאה.

נפסק: בוקינג טענה כי לאור תניית השיפוט הזר באתרה, המחילה את הדין ההולנדי, הרי שהדין הישראלי כלל אינו חל על מערכת היחסים שבינה לבין התובעת ולכן לא קיימת עילת תביעה רצינית. התובעת טוענת, בצדק, כי מדובר לכאורה בתנאי מקפח בחוזה אחיד [עניין בן חמו - ת"צ 46065-09-14; עניין דראל - ת"א 39265-04-16; עניין PayPal - ת"צ 39292-04-13; עניין לנואל - ת"צ 10822-02-15]. אין לקבוע מסמרות בשאלה זו. ייתכן וניתן לאבחן בין המקרים כפי שטוענת בוקינג ומדובר בשאלות הדורשות דיון. אולם, לא ניתן לומר, בשלב זה, שהדין הישראלי לא יחול ולכן לא ניתן לומר כי לא קיימת עילת תביעה רצינית כנגד בוקינג.

בוקינג טענה כי אינה אחראית למידע שהעביר אליה המלון וכי אין לדרוש ממנה לעקוב ולוודא כי כל הפרסומים שמעבירים אליה יותר ממיליון בתי אירוח, ביותר מ-200 מדינות, הם בהתאם לדין בכל מדינה ומדינה. מדובר בשאלה רצינית שיש לדון בה. ברם, בשלב המקדמי של בקשה להיתר המצאה אין צורך לשכנע בצדקת הטענה של התובעת ודי בכך שהטענה אינה חסרת סיכוי. התובעת עומדת בדרישת התנאי של "תביעה הראויה לטיעון" בכל הנוגע לטענה בדבר חבותה של בוקינג ואחריותה לפרסומים באתרה (בפרט שקיימת מחלוקת עובדתית בין בוקינג למלון ביחס לאחריות לפרסום המטעה).

ביחס לטענת בוקינג כי אינה שונה מעיתון המפרסם מודעה, שאין עליו אחריות לבדוק את תוכנה, ייתכן שיש להבחין בין מדור פרסומי בעיתון, המהווה רק רכיב ממכלול תכני העיתון, לבין אתר בוקינג שכל תכליתו ומהותו הוא פרסום מלונות ואתרי נופש. 

יש לדחות את טענת בוקינג כי התביעה לא תוכל להתברר כתביעה ייצוגית. ודאי שלא הוכח זאת בשלב מקדמי זה של ההליך. קבוצת הצרכנים שהתובענה עוסקת בה היא רק הצרכנים שהזמינו חדרים במלון בפועל וגם חזו בפרסום באתר בוקינג. צודקת התובעת כי אין צורך בבדיקה פרטנית של כל אחד מהמזמינים, ביחס לשאלה האם הוא הסתמך על הפרסום באתר. די בכך שהפרסום היה מטעה. בוקינג גם יכולה לדעת כמה כניסות היו לדף זה באתר. בשלב מקדמי זה לא ניתן לומר כי התביעה לא ראויה להתברר במתכונת של תובענה ייצוגית.

האם ישראל היא הפורום הנאות לדון בתובענה?  במקרה דנן, מירב הזיקות מטות את הכף לטובת הפורום הישראלי [עניין חוטה נ' בוקינג - ת"צ 19529-06-14]. מדובר בנושא ישראלי מובהק. עילת התביעה מתייחסת להפרה של תקנות בתי המלון האוסרות שימוש בדירוג כוכבים למי שלא זכאי לכך לפי התקנות ונטען שהפרסום בבוקינג הטעה את הצרכנים. בוקינג מפעילה את האתר בעברית והאתר מקודם באמצעות אתרים ישראלים. העילה הנטענת היא אך ורק בנוגע להזמנת חדרים למלון הממוקם בישראל. ההלכה בעניין חוטה לעיל אושרה בשתי ערכאות ערעור [ע"ר 9006-03-17 וכן רע"א 7820/17].

המבחן השני לנאותות הפורום הוא בחינת ציפיותיהם הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות. נראה כי בוקינג, בהנגישה את האתר באופן כה מובהק לצרכן הישראלי, צריכה לצפות כי תתבע גם בישראל [עניין Hotels - ת"צ 23241-09-16 וכן ההחלטה הדוחה ערר על אותה החלטה - ע"ר 18663-07-17].

שיקול נוסף שיש לשקול בעניין זה הוא "שיקול ציבורי". נראה כי שיקול ציבורי בדמות הגנה על הצרכנים הישראלים, תומך בעמדה שיש לקבוע נורמה לפיה חברה זרה המשווקת את מרכולתה באינטרנט, בעברית, במיוחד "סחורה" הנמצאת בישראל כגון המלון, תהיה כפופה לסמכות בתי המשפט בישראל, ככל שהיא ביצעה עוולה או הפרה את הדין בישראל. 

יש לדחות את טענת בוקינג כי הפרסום נעשה מחוץ לישראל ולכן העוולה בוצעה מחוץ לישראל. בפרסומם של דברים באינטרנט, בהיותם חשופים לעיני כל, יש לראות כמעשה שהתבצע "בכל מקום" [עניין זיאס - רע"א 530/12]. לסיכום: ישראל היא הפורום הנאות לדון בתביעה. על חברות רב לאומיות כגון בוקינג לקחת בחשבון, כשהן פועלות בישראל בהיקף כה רחב, כי לא רק שהן ירוויחו כסף, הן גם יצטרכו להתמודד עם תביעות משפטיות ועליהן לסכן תמחור זה בפעילותיהן.  דין הבקשה לביטול להידחות.