(פסק-דין, שלום חדרה, השופטת הדסה אסיף): התובעת נכנסה לקשר זוגי עם הבעל כשהיא יודעת שהוא עוד נשוי לנתבעת ואחר-כך גם התכתבה עם הנתבעת באמצעות מכשיר הטלפון של בעלה. משכך נפסקו לה פיצויים נמוכים על פרסומים משמיצים של הנתבעת בפייסבוק.

העובדות: תביעת לשון הרע שמקורה בפרסומים בפייסבוק. התובעת והנתבעת מתגוררות שתיהן באותה עיר. הרקע לפרסומים הוא העובדה שהתובעת ניהלה קשר זוגי עם מי שהיה בעלה של הנתבעת. התובעת טענה כי הנתבעת פתחה במסע הכפשה נגדה, במסגרתו פרסמה ארבעה פרסומים שונים בעמוד הפייסבוק שלה וכן בעל-פה. הנתבעת לא הכחישה את הפרסומים, אך טענה כי אין מדובר בלשון הרע וכי שמה של התובעת לא הוזכר בפרסומים. לחילופין, טענה כי עומדות לה ההגנות בחוק איסור לשון הרע. 

נפסק: אין מחלוקת כי הפרסומים בפייסבוק מהווים "פרסום" לפי החוק. במספר פסקי דין נקבע כי אין מניעה להחיל את דיני לשון הרע על פרסומים משמיצים באינטרנט, בשינויים המחוייבים [עניין וקנין - תא"מ 54888-01-12]. הנתבעת לא הכחישה כי כתבה את הדברים ויסוד הפרסום התקיים. 

סעיף 3 לחוק קובע כי אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין, או אם היא, והתיחסותה לאדם הנפגע, משתמעת מהפרסום או מנסיבות חיצוניות. בארבעת הפרסומים יש משום לשון הרע, שכן הדברים שנכתבו עלולים להשפיל ולבזות. אין לקבל את טענת הנתבעת כי הדברים לא כוונו אל התובעת, אלא אל תופעת הבגידות באופן כללי. מניסוח ההודעות ברור כי הנתבעת מתייחסת בהם לאשה מסוימת. ביהמ"ש אף שוכנע כי תוכן הפרסומים מעיד על כך שהנתבעת התכוונה בפרסומיה לתובעת.

הנתבעת אמנם לא ציינה את שמה של התובעת בפרסומים, אך עלה בידי התובעת להוכיח כי לפחות שני אנשים, חבריה של הנתבעת בפייסבוק, ידעו כי הפוסטים כוונו לתובעת. יחד עם זאת, מלבד שניים אלו, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי גם אנשים אחרים, שאינם קרוביה של הנתבעת, ידעו לזהות שהתובעת היא מושא הפרסומים. מקריאת התגובות לפוסטים נראה שהמגיבים אינם יודעים למי מתכוונת הנתבעת. שמה של התובעת אינו מצוין בתגובות וגם אין בתגובות כל פרט אחר שיכול לרמז כי הכותבים מודעים לזהותה. להיקף הפרסום עשויה להיות משמעות לעניין הפיצוי.

באשר לפרסום הנטען שבוצע בעל-פה, הרי שמדובר בגידופים וקללות בלבד, שכל הנוכחים היו מורגלים בהם, לכן אין מדובר בלשון הרע. אין לקבל את טענת הנתבעת כי הפרסומים מהווים הבעת דעה מותרת, או את יתר הטענות להגנות החוק, לרבות הטענה כי יש לתת משקל לכך שהדברים פורסמו באינטרנט ועל כן גובר חופש הביטוי. הכללים האוסרים על לשון הרע שרירים וקיימים גם ברחבי הרשת. חרף הזכות לחופש הדיבור וחשיבותו של שיח חופשי באינטרנט, גם פרסומים באינטרנט ובכלל זה ברשת החברתית, בין אם כ"פוסט", בין כתגובות, ובין אם בפורומים, יכולים להצמיח עילת תביעה. גם שיח חופשי באינטרנט אמור להיות מרוסן. הפרסום אינו חוסה תחת ההגנה של זוטי דברים.

באשר לפיצוי - מדובר מדובר במסכת פרסומים שנמשכה כחצי שנה, אך למרות זאת לא הביאה התובעת אפילו עדות אחת על-מנת להוכיח שאנשים שאינם קשורים ישירות ובקשר הדוק לנתבעת, הבינו כי מדובר באותם פרסומים על התובעת. גם לא ניתן להתעלם מכך שהתובעת, ביודעין, עירבה עצמה בסיכסוך שבין הנתבעת ובעלה לשעבר. היא נכנסה לקשר זוגי עם הבעל כשהיא יודעת שהוא עודנו נשוי לנתבעת, ואחר כך גם התכתבה עם הנתבעת בהודעות ווטסאפ, תוך שימוש במכשיר הסלולרי של בעלה. יוצא שהתובעת יכולה, וצריכה, לבוא בטרוניה גם על עצמה, בגין "מחול השדים" שיצרה. הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי של 1,000 ש"ח עבור כל פרסום (סה"כ 4,000 ש"ח) וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח.