(פסק-דין, תביעות קטנות רחובות, השופטת אושרית הובר הימן): אף אחד מהתובעים לא ידע לומר מהי אותה הטבה חינמית שהוצעה להם, המשמשת כ"מלכודת דבש".

העובדות: תשע תביעות קטנות שאוחדו, בהן עתרו התובעים לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך 1,000 ש"ח לכל תובע, על כך ששלחה להם מסרון המהווה דבר פרסומת, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת עוסקת בשירותי תקשורת. אין חולק כי שלחה את המסרונים, אך טענה כי עשתה זאת באמצעות קבלן עצמאי. אין גם מחלוקת על כך כי התובעים לא הסכימו למשלוח ההודעה. הנתבעים טענו כי ההודעות אינן מהוות דבר פרסומת.

נפסק: התובעים אישרו כי לא הוציאו כסף מכיסם וכי לא הוצע להם במסרון לרכוש מוצר או שירות. התובעים טענו כי מדובר בהצעה להוצאת כספים ורכישת מוצר, בדרך עקיפה שבסופו של דבר מעשירה את הנתבעת. לפי לשון החוק, "דבר פרסומת" הוא מסר העומד בשני תנאים: הראשון הוא כי מדובר במסר המופץ באופן מסחרי; והשני הוא כי מדובר במסר שנועד לעודד הוצאת כסף מצד הנמען בדרכים שונים.

לעניין האופן המסחרי של הפצת המסר, נפסק כי הדבר בא לידי ביטוי בהיקף הנמענים אליהם נשלח המסר, כמו גם בלשון ההודעה, המנוסחת באופן זהה לכל נמען אנונימי. במקרה זה עולה כי ההודעה נשלחה באופן אוטומטי לקהל גדול של נמענים, וכי מדובר בהודעה בעל תוכן אחיד ואנונימי, בנוסח אחיד, לכן מתקיים התנאי הראשון. לעניין התנאי השני, הנוגע לתכלית המסר, נפסק בעבר כי גם הצעת הטבה חינמית עשויה להיחשב "דבר פרסומת", ככל שבסופו של דבר הכוונה היא להביא לידי התקשרות עסקית בין הנמען לגורם המפרסם. 

במקרה זה כלל לא עלה בידי התובעים להוכיח כי מתקיימות הנסיבות של התנאי השני. מדובר במסרון ובו קישור ליישומון. התובעים לא ידעו למסור מה טיבו של היישומון ולא להוכיח מה האינטרס הכלכלי, מהי אותה "הוצאה עקיפה", שבסופו של דבר יוציאו מכיסם. אף אחד מהתובעים לא ידע לומר מהו השירות שהוצע להם, מהי אותה הטבה חינמית המשמשת לכאורה כ"מלכודת דבש". העובדה כי הנתבעת היא חברה מסחרית אין בה די כדי לקבוע כי המסר שנשלח על-ידי מהווה דבר פרסומת. 

הנתבעים ציינו מה מטרת היישומון, המאפשר דרך ישירה לגופים ובתי עסק ללא מענה קולי, אולם טענו כי מדובר ביישומון חינמי וכי ישנם גם גופים שלטוניים שנעזרים בכלי. התובעים לא סתרו טענות אלה. התובעים העלו טענות כוללניות, גורפות וחסרות תימוכין וביקשו כי ביהמ"ש יסיק, מעצם היות הנתבעת חברה מסחרית, כי המסר שנשלח הוא דבר פרסומת, וזאת על-בסיס הנחה גרידא כי היא גורפת רווח כספי מעצם כניסת הנמען לקישור שבהודעה. מסקנה כה גורפת אינה מתקבלת על הדעת, שכן המשמעות היא מתן פרשנות לחוק לפיה כל דיוור שנשלח על-ידי חברה מסחרית הוא דבר פרסומת. התביעות נדחו. כל אחד מהתובעים יישא בהוצאות בסך 300 ש"ח.