(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, הרשמת יעל מרמור דומב): אחיו של התובע הסכים לדיוור בשמו.

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 12 דברי פרסומת בדוא"ל, ללא הסכמתו, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע טען עוד כי לאחר משלוח ההודעה השנייה ביקש להסירו מרשימת התפוצה באמצעות כפתור ההסרה, אך כי נשלחו אליו 10 הודעות נוספות. התובע ציין כי בעבר אחיו רכש עבורו שירות מאתר הנתבעת, אך כי הוא לא הסכים לקבלת הדיוור.

הנתבעת טענה, בין היתר, כי במהלך רכישת שירות ממנה, נתן התובע את פרטיו ואישר את משלוח ההודעות לכתובת הדוא"ל שלו. הנתבעת טענה עוד כי התובע לא הסיר עצמו מרשימת התפוצה.

נפסק: יש לקבל את התביעה בחלקה. אין מחלוקת כי הנתבעת היא ששלחה את דברי הפרסומת לתובע. המחלוקת נעוצה בשאלת ההסכמה ובשאלת הסרתו של התובע מרשימת התפוצה. אין לפצות את התובע עבור 2 דברי הפרסומת הראשונים שנשלחו אליו. התובע אישר כי רכש באמצעות אחיו שירות מהנתבעת. במסגרת זו מסר אחיו של התובע, בידיעתו ובהסכמתו, את פרטי התובע לנתבעת. משלא הובא האח לעדות ומשטען התובע כי ייתכן ואחיו הסכים לדיוור גם בשמו, לא ניתן להגיד כי דברי הפרסומת נשלחו אליו ללא הסכמה.

שונים הדברים ביחס ל-10 ההודעות הנוספות שקיבל התובע, לאחר שפנה בבקשה להסירו מרשימת התפוצה. משהציג התובע צילום מסך של בקשת ההסרה ולא הוכחה טענת הזיוף של הנתבעת, יש לקבל את טענת התובע כי הנתבעת המשיכה לשלוח לו דברי פרסומת שלא כדין לאחר בקשת ההסרה. הנתבעת תפצה את התובע ב-300 ש"ח עבור כל דבר פרסומת שנשלח שלא כדין ובסה"כ ב-3,000 ש"ח וכן תישא בהוצאות בסך 500 ש"ח.