(פסק-דין, תביעות קטנות עכו, השופט משה אלטר): על התובע היה להתקשר לטלפונים מהם נשלחו ההודעות ולברר את זהות הגורם שהזמין את הפרסום.

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 4 מסרונים פרסומיים, ללא הסכמתו, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת, יבואנית כלי רכב, הכחישה כי שלחה דברי פרסומת לתובע וטענה כי התקשרה עם חברת פרסום לצורך שיווק שירותיה באמצעות דיוור אלקטרוני, לנמענים שהסכימו לקבל דברי פרסומת מחברת הפרסום.

נפסק: אין חולק כי מי ששלח בפועל את ההודעות היא חברת הפרסום, אולם אין בכך להביא לדחיית התביעה. לפי הגדרת "מפרסם" בחוק, לא רק מי ששולח את דבר הפרסומת הוא מפרסם, אלא גם מי שתוכנו של דבר הפרסומת עשוי לפרסם את עסקיו ולקדם את מטרותיו. ההודעות ששלחה חברת הפרסום, שעניינן מבצעים של מכירת רכבים מתוצרת פיאט, מפרסמות לכאורה את עסקיה של הנתבעת. עם זאת, גרסת הנתבעת כי רכבים מתוצרת פיאט מוצעים למכירה גם על-ידי גורמים אחרים, לא נסתרה.

כל שצריך היה התובע לעשות כדי להוכיח מי הגורם שהזמין מחברת הפרסום את משלוח ההודעות, הוא ליצור קשר למכשירי הטלפון מהם נשלחו ההודעות, כדי לקבל פרטים, ואז היה מקבל, בין היתר, פרטים באשר לגורם שלפי הזמנתו שלחה חברת הפרסום את דברי הפרסומת. התובע לא הוכיח כי הנתבעת היא המפרסם ולכן דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 500 ש"ח. אין בדחיית התביעה כדי למנוע מהתובע הגשת תביעה נגד חברת הפרסום.