(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופטת שלומית בן יצחק): הנתבעת פעלה כדין לפי מסד הנתונים שהיה בידה, אך חלק מהודעותיה לא כללו מנגנון הסרה כנדרש.

העובדות: הנתבעת עוסקת בממכר בגדים תחתונים לנשים. התובע טען כי מעולם לא פנה לנתבעת או אישר לה לשלוח לו דברי פרסומת, אך כי זו שלחה לו הודעות פרסומיות בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי מספר הטלפון אליו נשלחו ההודעות הופיע ברישומיה כמספר אליו ניתן לשלוח דברי פרסומת, המשויך ללקוחת הנתבעת.

נפסק: יש לקבל את התביעה בחלקה. קיים קושי בעובדה כי התובע לא הציג את מקור ההודעות באמצעות מכשיר הטלפון, אלא שבמקרה דנן אישרה הנתבעת עצמה את משלוח ההודעות למספר הטלפון שמסר התובע כשלו. יש לקבוע כי ההודעות נשוא התביעה נשלחו לתובע ונתקבלו בידו.

מהימנה טענת התובע כי מעולם לא הסכים לקבל פרסומות מהנתבעת. אולם הוכח כי מספר הטלפון השייך לתובע רשום ברישומי הנתבעת כמספר אליו ניתן לדוור. אף הוצג טופס ההרשאה המאפשר את הדיוור, הכולל את מספר הטלפון. לפי מסד הנתונים שהיה ידוע לנתבעת, זו פעלה כדין, שכן לפי מצב הדברים הידוע לה נשלחו ההודעות ללקוחתה - אדם שהסכים לכך [עניין קליין - רע"א 2983/17]. שליחת ההודעות אל התובע אינה מהווה שיגור ביודעין של דבר פרסומת שלא בהתאם להוראות החוק.

נוסחם המלא של שלושה מדברי הפרסומת אינו מכיל אפשרות למתן הודעת סירוב ובחמישה מהם ניתנה אפשרות למשלוח הודעת סירוב באמצעות התקשרות טלפונית, ולא במסרון, כך שהוראות סעיף 30א(ד) אינן מתקיימות. יתר ההודעות עומדות בתנאי החוק במלואן. בנסיבות העניין יש לפסוק פיצוי כללי לתובע וזאת על-מנת להכווין את התנהלות הנתבעת לעתיד. פיצוי זה יהיה מתון, על-מנת לתת ביטוי להיבטים החיוביים בהתנהלות הנתבעת.

בגין כל אחד מחמש ההודעות שכללו אפשרות הסרה באמצעות שיחה טלפונית, זכאי התובע לפיצוי בסך 350 ש"ח (1,750 ש"ח סה"כ). הנתבעת גם תפצה את התובע ב-500 ש"ח עבור כל אחת משלוש ההודעות שלא כללו אפשרות הסרה (סה"כ 1,500 ש"ח). סך הכל תפצה הנתבעת את התובע ב-3,750 ש"ח.