(החלטה, מחוזי ב"ש, השופט אלון אינפלד): לא די למפרסם להוכיח כי ניתנו פרטים או שהייתה התעניינות במוצר, עליו להוכיח כי הודע לפונה כי הפרטים שמסר ישמשו למשלוח פרסומות.

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בב"ש [ת"ק 29876-11-16], שקיבל חלקית את תביעת המשיבה נגד המבקשת בגין משלוח 20 הודעות פרסומיות בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. המבקשת חויבה בתשלום פיצוי בסך 10,000 ש"ח וכן בהוצאות משפט בסך 500 ש"ח.

נפסק: דין בקשת רשות הערעור להידחות. בנסיבות המקרה אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור לפי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה. ביהמ"ש קמא קבע כי המבקשת לא קיבלה הסכמה מפורשת מראש מהמשיבה לקבלת דברי הפרסומת. הקביעה כי לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק למשלוח דבר פרסומת היא קביעה נכונה. זאת, אף אם ההנמקה אינה מדויקת, באשר ביהמ"ש  מפנה לסעיף 30א(ב) לחוק, במקום לסעיף 30א(ג) לחוק, עליו הסתמכה המבקשת.

בניגוד לטענת המבקשת, אין די בעצם מסירת הפרטים למבקשת. אף אין די בעצם ההתעניינות של המשיבה וקביעת התור אצל המבקשת. לא די בקיום הוראות הרישא של סעיף 30א(ג) לחוק כדי להוות אישור כדין לקבלת דברי פרסומת מטעם המבקשת. החריג קובע כי משלוח דברי הפרסומת מותר בהתקיים כל התנאים המצטברים שבסעיף. לא די למפרסם להוכיח כי ניתנו פרטים או שהייתה התעניינות במוצר, עליו להוכיח כי הודע לפונה כי הפרטים שמסר ישמשו למשלוח פרסומות, כי ניתנה הזדמנות לסרב וכי הפרסומות מציעות שירות דומה למה שנתבקש מלכתחילה. אף לא ראוי ליתן רשות ערעור ביחס לגובה הפיצוי שנפסק.