(פסק-דין, שלום הרצליה, הרשם צחי אלמוג): לא היה מקום לרוץ לביהמ"ש על הודעה בודדת אשר הנתבעת התנצלה לגביה במאור פנים ובסבר פנים יפות.
העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו הודעת דוא"ל ללא הסכמתו, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי אינה עורכת פרסום אינטרנטי וכי מדובר בהודעה חד-פעמית ששוגרה ללקוחות החברה, כאשר כתובת הדוא"ל של התובע נשמרה אצלה לאחר שמסר אותה לחברה עת התעניין במוצריה.
נפסק: התובע אישר כי התקשר בשנת 2011 עם הנתבעת וביקש לקבל הצעת מחיר עבור תכשיט, אך טען כי הדבר לא מהווה אישור לקבלת דבר פרסומת. אכן, אין ללמוד מבקשת התובע לקבל הצעת מחיר משום הסכמה לקבל דברי פרסומת. אולם, אחד התנאים להטלת אחריות על מפרסם היא כי דבר הפרסומת שוגר ביודעין (סעיף 30א(י)(1)). החוק קובע כי דבר פרסומת שנשלח בניגוד לדין, חזקה על המפרסם כי עשה כן ביודעין והנטל לסתור חזקה זו הוא על המפרסם. אף אם נקודת המוצא היא כי החזקה לא נסתרה, אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי במקרה זה.
גם אם שוגר דבר פרסומת ביודעין, פסיקת הפיצוי אינה חובה כי אם מסורה לשיקול דעת ביהמ"ש. המחוקק סבר שאף כאשר מדובר במקרה שבו המפרסם פעל בניגוד לחוק וביודעין, עדיין אין ביהמ"ש חייב להטיל עליו תשלום פיצויים לדוגמה. הנתבעת פעלה מייד באופן סביר והגון והסירה את שם התובע מרשימותיה. אין מדובר במקרה בו הגיעה כתובת התובע אל הנתבעת יש מאין, או שרכשה "בנק כתובות" לשם הפצת מסרים מסחריים. יש בנסיבות כדי להעיד על תום ליבה של הנתבעת, שאינה עוסקת בשיווק המוני ובהפצת דואר פרסומי זולת ללקוחותיה.
הנתבעת לקחה לתשומת ליבה וברצינות את בקשת התובע והסירה את פרטיו בהזדמנות הראשונה. בכך השיג החוק את מטרתו אצל הנתבעת, קרי הרתעה מפני משלוח דואר פרסומי ללא הסכמה. מדובר בהודעה אחת ויחידה שנשלחה כארבע שנים לאחר שהתובע מסר לנתבעת את כתובתו. לא היה מקום לרוץ לביהמ"ש על הודעה בודדת אשר הנתבעת התנצלה לגביה במאור פנים ובסבר פנים יפות. התביעה נדחתה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 2,000 ש"ח.