(פסק-דין, שלום הרצליה, הרשם אדי לכנר): חוק הספאם לא נועד לכך שהתובע יצבור עוד ועוד הודעות ואז יגיש תביעה בחוסר תום לב.

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 10 דברי פרסומת, בשתי תקופות שונות (2012 ו-2016), ללא הסכמתו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי הדיוורים נשלחו כדין.

נפסק: בשנת 2012 התובע היה לקוח של חברת חיש קל. שעה שהתובע נתן את הסכמתו לקבלת פרסומים מחיש קל, ומשעה שהנתבעת רכשה את חברת חיש קל ואף הודיעה על כך ללקוחותיה של חיש קל, למעשה התובע נתן את הסכמתו לקבלת הדיוורים מהנתבעת. על-כן, במהלך 2012 התובע קיבל את ההודעות כדין, לא התנגד להן, ולכן דרישתו לפיצוי היא חסרת תום לב.

בשנת 2016 שלחה הנתבעת לתובע 3 דיוורים, כאשר לאחר משלוח האחרון מביניהם ביקש התובע הסרה. קודם למשלוח הדיוור הראשון הגיעה לנתבעת כתובת המייל של התובע. הנתבעת אינה יודעת האם התובע הוא שנרשם או שכח מכך, או האם צד ג' כלשהו בחר להזיק לתובע או לנתבעת, אך ברור כי הנתבעת שלחה את הדיוורים כדין ולאחר קבלת אישור שנחזה להיות אותנטי. גם אם נפלה שגגה, התובע היה צריך לבקש הסרה מיד ולא לצבור הודעות נוספות ואז להלין על תביעת ספאם.

החוק לא נועד לכך שהתובע יצבור עוד ועוד הודעות ואז יגיש תביעה בחוסר תום לב. החוק נועד למצבים בהם הצרכן מוטרד מהודעות ספאם לאחר שביקש הסרה. קל וחומר, לא כאשר התובע עצמו הוסיף עצמו לרשימת התפוצה (בשנת 2012 בכך שהיה לקוח של חברת חיש קל, ובשנת 2016 בדרך לא דרך שכתובתו הגיעה לנתבעת). התנהגות הנתבעת היא לדוגמה, בהיותה מדוורת רק למי שבחרו להצטרף לרשימת הדיוור שלה, מזדהה כחוק, נגישה במייל ובטלפון ומסירה נמענים מרשימת התפוצה באופן מיידי. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.