(פסק-דין, תביעות קטנות ב"ש, השופטת דרורה בית אור): הנתבעת הוכיחה כי התובע הסכים לקבל ממנה דברי פרסומת.

העובדות: התובע, לקוח הנתבעת, טען כי האחרונה שיגרה לו 41 הודעות פרסומת בדוא"ל, ללא הסכמתו, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי התובע הסכים לקבלת התוכן השיווקי במהלך עדכון פרטיו באתר האינטרנט.

נפסק: הנתבעת עמדה ברף הנדרש להוכחת הסכמתו של התובע לקבל דואר שיווקי. מכאן שכל דרישות התובע עד למועד שליחת בקשת ההסרה הראשונה להידחות. התובע אכן שלח בקשה להסירו מרשימת התפוצה, אך עשה כן שלא בהתאם להנחיות הנתבעת [לעניין זה הסתמכה הנתבעת על פסק הדין בעניין בן עמי - רת"ק 42578-11-16]. לאור האמור מתקבל גרסת הנתבעת. 

באשר לדואר הרשום ששלח התובע להסרתו מרשימת התפוצה, יש לקבל את טענת הנתבעת כי פעלה להסרתו של התובע, אך לא בנוהל ההסרה המהיר. היה על הנתבעת לפעול במהירות להסרת התובע ולא לאפשר את משלוח הדואר השיווקי מיום 23.11.2016. הנתבעת תפצה את התובע ב-1,000 ש"ח עבור משלוח הודעה שיווקית אחת. אין צו להוצאות.