(פסק-דין, תביעות קטנות ב"ש, השופט יעקב דנינו): התובע לא הוכיח כי דיוורי התביעה נשלחו אליו ותאוותו לרווח כספי היא שהניעה את הגשתה.

העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 27 דברי פרסומת, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי הצד השלישי (מייפל טים בע"מ) סיפק לה שירותי פרסום וקיבל אחריות מלאה על עניין זה כלפיה, הן ביחס לחוקיות הדיוור והן ביחס לחבות המשפטית. הצד השלישי טען כי התקשר עם הצדדים הרביעיים על-מנת שיספקו לו שירותי פרסום וכי אלה קיבלו על עצמם את האחריות המלאה לכך.

נפסק: יש להורות על דחיית התביעה. התובע לא הוכיח כי הדיוורים מושא התביעה נשלחו אליו. התובע צירף לכתב התביעה רק צילום מסך של רשימת דברי הפרסומת, ללא שהובהר מה תוכנם. מביהמ"ש ומיתר בעלי הדין נבצר להידרש לתוכן כלל דברי הפרסומת ולחלץ מסקנה מוגדרת האם הנתבעת או יתר בעלי הדין הפרו את הוראות הדין. לא עלה בידי התובע להוכיח כלל כי דברי הפרסומת הכלולים ברשימה האמורפית, חסרת הקישור, נשלחו למחשבו ולא למחשב אחר.

התובע נרשם מיוזמתו להיכלל במאגר הדיוורים, לרבות לצורך קבלת תכנים שיווקיים. התובע נרשם לקבלת שירותי מאגר הדיוור של הצדדים הרביעיים, עימם התקשר הצד השלישי, למצער לצורך חיפוש עבודה. גרסת התובע מכילה בקיעים וסימני שאלה, המקרינים על תוקף הטענות הכלולות בתביעה. התובע לא הותיר רושם מהימן ביחס לתיאור ההשתלשלות העובדתית הכרונולוגית שליוותה את התנהלותו. תאוותו לרווח כספי היא שהניעה את הגשת התביעה ולא בהכרח מטרד שנגרם לו לטענתו, שממילא יסודו ברישומו היזום לקבלת דברי פרסומת. התובע ישלם הוצאות בסך 250 ש"ח לכל אחד מבעלי הדין.