(פסק-דין, שלום חיפה, השופטת עידית וינברגר): תום הלב של מפרסם לא שולל פיצוי בתביעת ספאם, שכן ביהמ"ש אינו בוחן את היסוד הנפשי שלו.
העובדות: התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 124 הודעות דוא"ל פרסומיות, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (מתוכן 28 ללא הסכמתו המפורשת ו-96 לאחר ששלח הודעת סירוב). הנתבעת טענה כי פעלה לפי הוראות סעיף 30א(ג) לחוק וכי רק בדיעבד התברר לה כי עקב טעות לא נקלטה במערכותיה בקשת ההסרה של התובע.
נפסק: אין מחלוקת ביחס למספר דברי הפרסומת ששלחה הנתבעת לתובע ועל כך שהמשיכו להישלח גם לאחר קבלת הודעת הסירוב. התובע בחקירתו אישר כי רכש כרטיסים באמצעות אתר הנתבעת. הוכח כי התובע מסר לנתבעת את כתובת הדוא"ל שלו במהלך הרכישה באתרה וכי ניתנה לו האפשרות לסרב לקבל דברי פרסום אך הוא לא עשה כן. לפיכך, לא פעלה הנתבעת בניגוד להוראות החוק עת שלחה אל התובע את דברי הפרסומת טרם קבלת הודעת הסירוב.
התובע שלח אל הנתבעת הודעת סירוב בכתב. הנתבעת השיבה לתובע כי הסירה אותו מרשימת הדיוור, אך המשיכה לשלוח לו 96 דברי פרסומת עד לקבלת מכתב ב"כ התובע קודם להגשת התביעה. יש לקבל את טענת הנתבעת כי אי-הסרת פרטי התובע מרשימת הדיוור של הנתבעת מקורה בטעות בתום לב. עם זאת, לאור לשונו הברורה של החוק (סעיף 30א(י)(5)), אין הטעות יכולה להוות הגנה מפני התביעה. ממועד משלוח הודעת הסירוב מוחזקת הנתבעת כמי ששלחה את הפרסומים מאותו מועד ביודעין ובניגוד לחוק.
לא ניתן לדחות את התביעה מהטעם שמשלוח הפרסומים נעשה בטעות. בית המשפט אינו בוחן את "היסוד הנפשי של המפרסם" ולפיכך תום ליבה של הנתבעת אינו יכול להוות הגנה מפני התביעה באופן שישלול פיצוי כלשהו. ניתן להביא את התנהלות הנתבעת כשיקול בקביעת גובה הפיצוי. העובדה שהתובע לא עשה שימוש באפשרות ההסרה בגוף ההודעה אינה צריכה לפעול לחובתו, אלא לכל היותר יש גם בה כדי להוות שיקול ביחס לגובה הפיצוי. הנתבעת אף הפרה את הוראות סעיף 30א(ה) לחוק כאשר לא ציינה כי מדובר בפרסומת. עם זאת, אף שמדובר בהפרה נפרדת, המקימה עילת תביעה עצמאית, אין מקום לפסיקת פיצוי נפרד בגין הפרה זו.
באשר לגובה הפיצוי, התובע הוא שמסר את פרטיו לנתבעת, עת ביקר באתרה על-מנת לרכוש כרטיסים למשחק כדורגל, ולא דרש חסימת דיוור. הפרסומים לא כללו תכנים פוגעניים, אלא להיפך. לכך יש להוסיף את העובדה שאי הסרת התובע מרשימת הדיוור מקורה בטעות. מטרת החוק בדבר הרתעת המפרסם תושג, ביחס לנתבעת, גם אם לא ייפסק לתובע פיצוי ברף העליון. הנתבעת תפצה את התובע ב-25,000 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בסך 3,510 ש"ח והוצאות אגרה בסך 1,886 ש"ח.