(פסק-דין, תביעות קטנות י-ם, השופט אמיר דהאן): יש לפרש באופן דווקני ומצומצם את הגדרות חוק הספאם, שכן הוא מגביל את חופש הביטוי.

עובדות: התובעת טענה כי הנתבעים שלחו לה 31 דברי פרסומת, בדוא"ל ובמסרונים, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, ותוך פגיעה בפרטיותה לפי חוק הגנת הפרטיות. הנתבעים טענו, בין השאר, כי התובעת ביקשה לקבל אבחון עסקי ממוחשב באתר הנתבעת, מסרה את פרטיה ואף השתתפה בסדנה שערכו, מבלי שכלל ציינה זאת בתביעתה. 

נפסק: יש לקבל את טענת הנתבעים כי התובעת עמדה עמם בקשר מרצונה שלה וכי כתב התביעה אמור היה לשקף זאת. התובעת נענתה להזמנות הנתבעים, מילאה טפסים, מסרה פרטים ובמשך תקופה ממושכת קיבלה את המסרים בלא שהרימה את נטל ההוכחה כי ביקשה לנתק את הקשר עם הנתבעים. כל המסרים שנשלחו לתובעת עד לזמן סביר לאחר יום דרישת החדילה, אינם בגדר הפרת סעיף 30א לחוק, שכן הם נשלחו במסגרת קשר דו-צדדי בין הנתבעים לתובעת.

לאחר דרישת החדילה נשלחו הודעת דוא"ל אחת ומסרון אחד, המזמינים להשתתפות בסדנאות חינמיות שערכו הנתבעים. עיון בהודעות מלמד כי מטרתן העיקרית היא לטפח את תדמית הנתבע 1, באופן שמנתק דרישת תשלום כלשהי מהטקסט. בשני המסרים הודגש כי הפגישות הן בחינם וכי אין לראות בהן פרסומת לשירות כלשהו בתשלום. בהודעות אין רשימת שירותים, אין מחירים, ואף ש"ריח פרסומת" נודף מהן, הרי שהן מהוות לכל היותר את תחילתו של תהליך, חינמי במפורש, שבסופו ייתכן שיוצעו מוצרים או שירותים בתשלום.

יש לפרש באופן דווקני ומצומצם את הגדרות החוק, שכן הוא מגביל את חופש הביטוי. איזון זה דורש הגנה על הנמען, אך גם הגנה מסוימת על השולח. מדובר במקרה גבולי, העשוי להיראות כפרסומת, אך בהינתן הגדרות החוק ותכליתו, אין להכניסו בגדר הגדרת "דבר פרסומת". התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה בענין היותן של ההודעות בגדר "דבר פרסומת" לפי החוק.

המונח "הטרדה אחרת" לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות אינו מתאים להתנהגות הנתבעים. לאחר תקופת תקשורת ארוכה, שכללה השתתפות בסדנא, רכישת ספר, מילוי פרטים וטפסים אלקטרוניים, לא ניתן לראות בשתי ההודעות כהטרדה.

התביעה נדחתה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך 1,500 ש"ח.