(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופטת אפרת אור-אליאס): התובעים טענו כי הנתבעת 1 שלחה אליהם 48 הודעות טקסט שונות ללא הסכמתם ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובעים טענו כי חובת הפיצוי לו הם זכאים חלה גם על הנתבע 2, מנהלת הנתבעת 1. הנתבעים טענו כי הנתבעת פעלה לפי הוראות החוק וכי כל ההודעות נשלחו על-ידי צדדי ג' עמם היא התקשרה בהסכמים, תוך שהיא מוודאת כי הם עומדים בדרישות הדין. הנתבעים טענו בנוסף כי לא הוצגה ראיה הקושרת בינם לבין ההודעות. נפסק - דין התביעה להתקבל בחלקה. מעדות עדי התובעת עולה כי כל 48 ההודעות נשלחו עבור או על-ידי הנתבעת, באמצעות החברות שמיר מערכות ויוניסל. התובעים הוכיחו כי כל ההודעות נשלחו לטובת פרסום של הנתבעת. אין מחלוקת כי מדובר בדברי פרסומת. הנתבעים לא הוכיחו כי התובעים הסכימו כי תשלח אליהם דברי פרסומת. הגם שהנתבעת טענה כי הפסיקה משלוח הודעות מסוג זה, בתיק נידונו הודעות רבות שנשלחו על-ידי הנתבעת או עבורה ויש לתת על כך את הדעת במסגרת פסיקת הפיצוי. מנגד, נדמה כי תובעים רבים, בהם התובעים בתיק זה, מגישים תביעות ספאם כאשר מאחוריהם עומדים אנשים או גופים שהתמקצעו בניהול הליכים בבתי המשפט לתביעות קטנות לפי חוק הספאם. תובעים אלה אינם מבקשים להסיר עצמם מרשימת התפוצה, אלא ממתינים לקבלת הודעות ואף דואגים לתעד את קבלתם מיד בסמוך לכך על-מנת שערכי תביעתם יגדלו. כמעט בכל ההודעות קיימת אפשרות להסרה אך התובעים לא ביקשו את הסרתם. חלק ניכר של ההודעות תועדו בסמוך לקבלתן באופן המלמד על כוונה, חסרת תום לב, לעשיית רווח. יש להפחית את שיעור הפיצוי המקסימלי ל-500 ש"ח לכל הודעה. התובעים זכאים לפיצוי של 24,000 ש"ח, בתוספת הוצאות של 3,000 ש"ח. אין מקום להטיל חיוב אישי על הנתבע 2 מכוח סעיף 30א(ח) לחוק.