(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופטת חנה קלוגמן): הנתבעת עוסק בייצור, שיווק ומכירת מערכות ריהוט. התובעת טענה כי קיבלה מהנתבעת 8 הודעות טקסט שיווקיות, ללא הסכמתה, ללא אפשרות הסרה (למעט ההודעה האחרונה שנשלחה לאחר הגשת התביעה) ובניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי שלחה את ההודעות כתוצאה מטעות אנוש בתום לב, עקב טעות בהקלדת המספר, וכי ההודעות היו מיועדות ללקוח קבוע של החברה שמספר הטלפון זהה לזה של התובעת למעט ספרה אחת. נפסק - 7 הודעות הטקסט הראשונות ששלחה הנתבעת לתובעת, העונות כולן להגדרת "דבר פרסומת", בטעות יסודן. אין מדובר במקרה קלאסי של ניסיון למשלוח הודעות פרסומת המטרידות את הנמען, אלא הדבר נבע מטעות אנוש בעת הקלדת ספרה שגויה. יחד עם זאת, הטעות חזרה מספר פעמים, ללא דרך הסרה. סעיף 30א(י)(1) לחוק קובע כי הודעות הפרסום צריכות להישלח "ביודעין" וביהמ"ש השתכנע כי במקרה זה הנתבעת לא היתה מודעת ולא היתה לה מטרה לשלוח דברי פרסומת לתובעת, שכן היא היתה בטוחה כי ההודעה נשלחת לנמען אחר. אף שהתובעת הוכיחה כי לא נתנה את הסכמתה לקבלת דברי הפרסומת מהנתבעת, הרי שהנתבעת הרימה את הנטל להוכיח כי 7 ההודעות הראשונות שוגרו שלא ביודעין, בשוגג ובתום לב, ולפיכך הנתבעת סתרה את החזקה שבדין (סעיף 30א(י)(5) לחוק). באשר להודעה השמינית, שנשלחה לתובעת לאחר הגשת התביעה, הרי שבמועד זה הנתבעת עמדה על טעותה והבינה כי יש לאפשר הסרה ועדיין שוב שגתה בהקלדת מספר הטלפון. התובעת זכאית לפיצוי בסך 1,000 ש"ח עבור משלוח ההודעה השמינית וכן הוצאות בסך 500 ש"ח.