(פסק-דין, תביעות קטנות חיפה, השופט זיו אריאלי): התובע טען כי הנתבעת שיגרה אליו 32 דברי פרסומת בדוא"ל, ללא הסכמתו, ובניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה, בין היתר, כי התובע רכש כרטיסים דרך אתר הנתבעת וכי במעמד הרכישה הסכים לקבל פרסומות מהנתבעת והזין בעצמו את כתובת הדוא"ל שלו. נפסק - דין התביעה להתקבל בחלקה. אין מחלוקת כי הנתבעת שלחה לתובע הודעות דוא"ל הכוללות תוכן פרסומי. השאלה היא האם התובע הסכים לכך, אם לאו. לעניין זה מסתמכת הנתבעת על רישומיה הממוחשבים ועל ההסברים של נציגה בדבר אופן פעולת מערכותיה ותהליכי העבודה שלה. למעשה, הנתבעת מבקשת להניח כי מאחר ולתובע נשלחו פרסומות, אזי המסקנה המתחייבת היא כי שמו הופיע בקבצי האקסל שנשלחו למערכת משלוח ההודעות ("אקטיב טרייל") וכי משמעות הדבר היא כי התובע סימן, בעת רכישת הכרטיסים באתר, כי הוא מעוניין לקבל חומר פרסומי. ביהמ"ש לא שוכנע כי מסקנות אלה אכן מתחייבות. היעדר רישום המלמד באופן חד משמעי על הסכמת התובע לקבל תוכן שיווקי יש לזקוף לחובת הנתבעת (שאינה שומרת את קבצי האקסל שהיא מייצאת למערכת "אקטיב טרייל"). במסד הנתונים של לקוחות הנתבעת אין תיעוד של מועד יצירת הפרטים ואין אפשרות לדעת אם ומתי נערכו שינויים במהלך הזמן. יש לקבוע כי הנתבעת שלחה לתובע 32 הודעות אלקטרוניות הכוללות דבר פרסומת וכי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את הסכמת התובע לכך. לעניין שיעור הפיצוי, הגם שנשלחו 32 הודעות, התרשם ביהמ"ש כי הנתבעת עשתה ועושה מאמצים כנים למנוע עד כמה שניתן משלחו דברי פרסומת למי שלא הסכים לכך. הנתבעת פעלה לתקן את דרכיה והפסיקה את משלוח דברי הפרסומת מיד לאחר הגשת התביעה. מדובר בפרק זמן קצר יחסית בו נשלחו ההודעות אל התובע. דברי הפרסומת אינם פוגעניים. בנסיבות אלה, אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום שיעור הפיצוי המקסימלי וניתן להסתפק בחיוב הנתבעת בסכום צנוע בהרבה, המשקף את הצורך בהרתעה יעילה, לא יותר ולא פחות. הנתבעת תפצה את התובע בסך כולל של 2,000 ש"ח וכן הוצאות בסך 500 ש"ח.