(החלטה, מחוזי מרכז-לוד, השופט שכיב סרחאן): בקשת המשיבה לסילוק ערעור על הסף עקב איחור נטען בהגשתו. תביעה נזיקית שהגישו המערערים נגד המשיבה נדחתה על-ידי ביהמ"ש השלום בפ"ת ביום 7.3.2016. המערערים הגישו ערעור על פסק-הדין. ביום 12.4.2016 שלח ב"כ המערערים למחלקת המחשוב בהנהלת בתי המשפט טופס עדכון כתובת דוא"ל כמתחייב לפי תקנה 497 לתקנות סדר הדין האזרחי. פסק-הדין לא הומצא כדין אל כתובת הדוא"ל של המערערים, אך הרישום מראה כי ב"כ המערערים צפה בפסק-הדין דרך אתר בתי המשפט ביום 7.3.2016. הערעור הוגש ביום 20.5.2016. המשיבה טענה כי יש לסלק את הערעור על הסף הואיל והערעור הוגש לאחר חלוף 45 ימים מיום העיון בפסק-הדין דרך נט המשפט. המערערים טענו כי אין מדובר בהמצאה כדין. נפסק - דין בקשת המשיבה להידחות וכפועל יוצא אף מתייתרת בקשת המערערים להארכת המועד להגשת ערעור. מניין הימים להגשת ערעור מתחיל מהיום שבו הומצא לו פסה"ד כדין. תקנה 497ג' לתקנות מפרטת באופן ברור את דרך המצאת כתב בי-דין אלקטרוני לבעל דין בהליך אזרחי, ויש לפרש אותה בצורה דווקנית. פסק-הדין לא הומצא כדין למערערים, לא דרך משלוח הודעה (לפי תקנה 497ג'(ג1) ולא דרך משלוח לתיבת הדוא"ל של ב"כ המערערים. נשאלת השאלה: האם המערערים התנהגו בחוסר ויש למנות את הימים להגשת ערעור מהיום שבא כוחם ידע על פסה"ד דרך צפייה בו באתר נט המשפט על-ידי מנהלת משרדו? התשובה היא בשלילה. המערערים לא הציגו מצג שווא של עובדות לפיו פסה"ד הומצא להם כדין, חרף הפגמים בהמצאתו, וממילא המשיבה לא הסתמכה על מצג שווא כלשהו ושינתה את מצבה לרעה. לא ניתן לומר כי המערערים ישבו על המדוכה למרות שידעו על מתן פסה"ד, וניצלו את אי-ההמצאה כאמתלה להגשת הערעור באיחור. המשיבה לא עשתה כלל מאמץ להמצאת פסק הדין למערערים. במקרה דנן לא חל "כלל הידיעה" ואין למנות את מניין הימים להגשת ערעור מיום צפיית מנהלת משרדו של ב"כ המערערים בפסה"ד דרך נט המשפט. הבקשה נדחתה.