(פסק-דין, מחוזי ב"ש, השופט אריאל ואגו): ערעורים על פסק דינו של ביהמ"ש השלום באילת מיום 14.2.2016 [ת"א 12318-02-12], שקיבל תביעת לשון הרע של המערערת ביחס לפרסום בעיתון ובאתר האינטרנט של המשיבים. המערערת היא מנהלת האגף לחינוך יסודי בעיריית אילת. המשיבים הם חברה המפעילה עיתון באילת, עורך העיתון, המנכ"ל וכתבת בעיתון. עילת התביעה היתה כתבה שפורסמה בעיתון ובאתר האינטרנט שלו, שתמציתה בכך שהמערערת ניצלה את מעמדה ותפקידה על-מנת להביא לשינוי החלטה פדגוגית ביחס לבנה (לרבות טוקבק שפרסם מנכ"ל העיתון בשמו המלא בתגובה לכתבה). ביהמ"ש קמא קבע כי הפרסומים מהווים לשון הרע על המערערת ונדחו טענות ההגנה של המשיבים. המשיבים חויבו לפצות את המערערת בגין נזק לא ממוני בסכום של 30,000 ש"ח וכן בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ש"ח. בנוסף, חויבו המשיבים לשאת בהוצאות המערערת בסך 30,000 וכן לפרסם את עיקרי פסק הדין בעיתון ובאתר האינטרנט. נפסק - דין ערעורה של המערערת להידחות (פרט לנקודה בודדת ומוסכמת). דין ערעורם של המשיבים להתקבל בחלקו ביחס לגובה הפיצוי ולהידחות ביחס לחבות המהותית שהוטלה עליהם ודחיית טענות ההגנה שלהם. ערעור המשיבים הוא רובו ככולו "עובדתי טהור" ומיוסד על התמודדות עם ממצאי עובדה והתרשמות מובהקים, שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית ושבהם ממעטת ערכאת הערעור להתערב. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים. אלא תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בהכרעה טעות שבחוק. קביעותיו המרכזיות והכרעותיו של ביהמ"ש השלום, במרבית מה שנפסק, מבוססות היטב, מוצדקות לגופן ומכל היבט אין להתערב בהן. ברם, יש לקבל את הערעור בטענת המשיבים כי נוצר כפל פיצוי, בפסיקת נזק לא ממוני לצד פיצוי ללא הוכחת נזק. נפלה שגגה משנפסק כפל הפיצוי כאמור, כפי שנקבע בעניין קאשי [ע"א 29415-06-12]. אין מנוס מביטול פסיקת הפיצוי שהוא בסכום הנמוך יותר ושעניינו בנזק הלא ממוני. אין מקום להתערב בגובה הפיצוי ולהגדילו, כפי שטוענת המערערת ויש לדחות את ערעור המערערת בעניין זה. הסכום שנפסק, בסך 50,000 ש"ח, משקף נכון את הפיצוי הראוי. יש ממש עם זאת ברכיב הערעור ולפיו יש להורות על הסרת הכתבה שפורסמה באתר האינטרנט של העיתון, ככל שהדבר טרם בוצע ונדמה כי רכיב זה אף אינו במחלוקת.