(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת רות רונן): עתירה מנהלית נגד החלטת הרשות לניירות ערך, שהורתה לעותרת לחדול מפעולות גיוס הון מן הציבור שלא באמצעות תשקיף. העותרת היא חברה המפעילה אתר אינטרנט שבאמצעותו היא מגייסת הון ממשקיעים פרטיים ליזמים ולתאגידים שלא באמצעות תשקיף. המשיבה היא הרשות לניירות ערך. בחודש ספטמבר 2011 אישרה הרשות לעותרת לפעול ללא תשקיף בהתאם לחריג שבסעיף 15א(א)(4) לחוק. בחודש דצמבר 2015 פורסם חוק שתיקן את נוסח הסעיף וצמצם אותו, והוסיף חריג נוסף העוסק באפשרות מימון המונים 15ב(4א). בעקבות התיקונים בחוק הודיעה הרשות לעותרת כי פעילותה אינה מותרת עוד לפי הסעיף המתוקן ואינה תואמת את החריג החדש, שכן טרם הותקנו תקנות בעניינו, מכאן העתירה. לטענת העותרת, החריג החדש בעניין מימון המונים איננו מותנה בהתקנת תקנות בעניינו, ודרישת הרשות שהעותרת תחדל מפעילות עד להתקנת תקנות אינה סבירה ונוגדת את זכות הקניין וחופש העיסוק שלה. כן טוענת העותרת כי הרשות התייחסה לחריג המתוקן 15א(א)(4) כעומד בפני עצמו, אך לדעת העותרת, הפרשנות הנכונה היא כי הסייג החדש והסייג המתוקן המצמצם חייבים להיכנס לתוקף בו זמנית כאשר יותקנו התקנות בעניין מימון המונים, ולכן יש להתיר לה להמשיך לפעול בהתאם לסעיף לפני תיקונו, ופרשנותה של המשיבה לסעיפים הרלוונטיים הופכת את החוק ללא חוקתי. העותרת הוסיפה כי הרשות לניירות ערך חזרה בה מהחלטה שלטונית שנתנה לה, ואף טענה כי מתווה חדש שאותו הציעה לרשות תואם לחריג המתוקן, והמשך פעילותה לא יהווה אכיפה בררנית שכן החלה בפעילות זו מזה שנים. מנגד דחתה הרשות את כל טענות העותרת. לגישתה, הוראת סעיף 15א(א)(4) המתקן חל מיד ללא תלות בהתקנת תקנות לסייג החדש 15 ב(4א), ופעילות לפי הסעיף החדש מותנית בהתקנת תקנות להסדר עתידי. לטענת הרשות, הדרך לתקיפת חוקיות החוק הינה בבג"ץ. נפסק –

יש לקבל את עמדתה הפרשנית של המשיבה שעל פיה אין תלות בין תחולת שני הסעיפים, אי לכך בלתי אפשרי לקבוע שתחולת הסעיף 15א(א)(4) המתוקן תהיה רק לאחר התקנת תקנות בעניין מימון המונים. מסקנה זו עולה הן מלשון החוק, הן מהתכלית הסובייקטיבית שעולה מהרקע לחקיקתו והן מהתכלית האובייקטיבית בבסיסו. בחינת לשון הסעיף החדש בעניין מימון המונים ותכליתו מביאים למסקנה שלא ניתן לפעול מכוחו בטרם הותקנו תקנות לשם הפעלתו. אמנם ניתנה לעותרת הבטחה שלטונית ע"י הרשות אולם הבטחה זו איננה עומדת מול שינוי חקיקה מאוחרים יותר. לפרט אין ציפייה מוגנת ולגיטימית שהחוק לא יעבור שינוי, ושינוי כזה בהחלט מצדיק שינוי בהתנהלות הרשות. הסעד המבוקש מצוי בסמכות ביהמ"ש, כיון שתקיפת הוראות החוק נעשית כתקיפה עקיפה. התיקון המאוחר 15 א (א) (4) לחוק אכן מביא לפגיעה בחופש העיסוק של העותרת, אולם הפגיעה הינה כדין שכן ממלאת אחר הוראות פסקת ההגבלה שבחוק חופש העיסוק. נקבע שהמתווה החדש שאותו הציעה העותרת לא תואם את החריג שצומצם ושההיתר לעותרת להמשיך בפעילותה הינה בבחינת אכיפה בררנית.