(פסק-דין, תביעות קטנות עפולה, השופט סאמר ח'טיב): התובע טען כי הנתבעת שלחה אליו 2 הודעות דוא"ל המפרסמות את עסקיה, ללא הסכמתו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת הכחישה אחריות למשלוח והגישה הודעת צד שלישי נגד חברת פרסום שאמורה היתה לשווק את שירותיה באינטרנט ללקוחות שהביעו הסכמתם לכך. צד ג' הודה ששלח ההודעות לתובע, אך טען כי הדבר נעשה בהסכמתו. נפסק - הצדדים אינם חלוקים כי ההודעות שנשלחו לתיבת הדוא"ל של התובע מהוות "דבר פרסומת". גם אם תתקבל טענת צד ג', לפיה אישר התובע את התקנון, אין בכך כדי להוות הסכמה מפורשת למשלוח ההודעות. התקנון מתיר למעשה לשלוח, למי שאישר אותו, דבר פרסומת, הן על-ידי גורמים הקשורים לאתר והן על-ידי גורמים שאינם קשורים אליו. למעשה, אין למי שאישר את התקנון הזכות להלין על אף דבר פרסומת שנשלח אליו, מכל גורם שהוא. אין באישור התקנון על-ידי התובע (ככל שאישר) כדי לענות על דרישת ההסכמה. אדם זכאי לבחור ממי לקבל פרסומים וממי לא. בכל הנוגע לשירותי הפרסום שניתנו לנתבעת על-ידי הצד השלישי, עניין לנו במערכת יחסים חוזית בין "מזמין" (הנתבעת) ל"קבלן עצמאי" (צד ג'). במערכת כזו הכלל הקבוע בסעיף 15 לפקודת הנזיקין הוא כי המזמין אינו חב על עוולה הצומחת ממעשיו של הקבלן, להוציא חריגים המנויים בסעיף. הנתבעת ידעה היטב על האופן והדרך שבהם פעל צד ג' לצורך אספקת שירותי הפרסום ואף הרשתה לצד ג' להתנהל באופן זה. הנתבעת חבה על העוולה לפי סעיף 30א לחוק, שצמחה ממעשה צד ג' מכוח סעיף 15(3) לפקודת הנזיקין. הנתבעת תפצה את התובע ב-1,500 ש"ח עבור 2 ההודעות וכן 250 ש"ח הוצאות משפט. הודעת הצד השלישי מתקבלת. צד ג' ישפה את הנתבעת באופן מלא.