(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט יאיר חסדיאל): התובע טען כי נתבעות שונות שלחו אליו דברי פרסומת ללא הסכמתו, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. נפסק - הנתבעת 1: הנתבעת הגישה כתב הגנה אך לא התייצבה לדיון. הדיון בתביעה היה על יסוד כתב התביעה בלבד. למרות ששלוש ההודעות ששלחה הנתבעת התייחסו לאירועים למוזמנים בחינם בלבד, באחת מהם נכללו גם פרסומות לאירועים נוספים. הנתבעת תשלם לתובע 800 ש"ח והוצאות בסך 200 ש"ח. הנתבעת 2 נמחקה מההליכים. הנתבעת 3: הנתבעת הודתה כי שלחה לתובע את 14 הודעות הדוא"ל שצורפו לתביעה, אך טענה כי התובע הוא מבוטח שלה וכי ההודעות ששלחה נועדו ליידע את לקוחותיה בדבר השירותים השונים וכי אינן מהוות "דבר פרסומת". תכליתן של כל ההודעות היא גם שיווקית-כלכלית, באשר כולן נועדו גם לשמר את מאגר הלקוחות של הנתבעת. ביחס לכל ההודעות מתקיים מימד של מסר מסחרי שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או להוציא כספים. עם זאת, במכלול השיקולים שיש לשקול במסגרת קביעת הפיצוי ההולם, יש לדעת את הדעת גם על משקלו הסגולי השונה של המימד המסחרי בכל ההודעות ובהתייחס למימד השירותי הלגיטימי הנובע מכך שהתובע הוא מבוטח של הנתבעת. כן יש לקחת בחשבון את היקף ההודעות, את אפשרות ההסרה הקלה יחסית מרשימת התפוצה וזאת אל מול אינטרס אכיפת החוק ויצירת ההרתעה הנדרשת. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי של 7,800 ש"ח והוצאות בסך 300 ש"ח.

הנתבעת 4: הנתבעת הודתה כי שלחה לתובע את 2 הודעות הדוא"ל שצורפו לתביעה, אך טענה כי היא עומדת בתנאי הסייג הקבוע בסעיף 30א(ג) לחוק, שכן התובע הצטרף לשירותיה בשנת 2008 וכאשר עדכן את חבילת האינטרנט שלו קיבל הודעה על השימוש בפרטיו לצרכים שיווקיים. הנתבעת יצאה ידי חובתה ואין מתקיימת לגביה התכלית של אכיפת החוק או ההרתעה שביסוד הנורמה. התביעה נגד הנתבעת נדחתה. התובע ישלם הוצאות בסך 500 ש"ח. הנתבעת 5: הנתבעת טענה כי 7 ההודעות ששלחה לתובע אינן "דבר פרסומת" אלא "תכנים עיתונאיים" שלא נועדו לצורך מסחרי וכי התובע נתן את הסכמתו לקבלתם כאשר נרשם אצלה. התובע הכחיש את הרישום אצל הנתבעת ומצביע על כך שהתכנים מקדמים עיתון לנשים שאין לו בו כל עניין. ככלל, נטל ההוכחה הוא על התובע, אולם הנטל להוכיח את קיומו של הסייג בסעיף 30א(ג) לחוק מוטל על הנתבעת והיא לא עמדה בו. כל שהציגה הנתבעת הוא תדפיס של פרטי הנמען מתוך מערכת ממוחשבת שלה ובו מסומנת תיבת הדוא"ל של התובע כ"נמען מאושר". אל מול הכחשתו הנמרצת של התובע והסברו המניח את הדעת בדבר חוסר העניין שלו בתכנים שמפיצה הנתבעת, היה עליה לתמוך טענותיה על אדנים מוצקים מהבחינה העובדתית ובכך כשלה. הנתבעת לא הציגה אסמכתא לעניין דרך איסוף הנתונים, עריכת הרשומה, דרך הפקת הרשומה ואופני הבטחתה מפני שיבוש. קשה להלום הטענה כי ההודעות אינן פרסומיות, שכן כל מטרתן היא לקדם את המוצר המסחרי שהנתבעת עוסקת בהפצתו למטרת רווח (עיתון "את"). הנתבעת תשלם לתובע 7,000 ש"ח והוצאות בסך 500 ש"ח. הנתבעת 6: הנתבעת מודה ששלחה לתובע את 4 הודעות הדוא"ל שצורפו לתביעה, אך טענה כי היא עומדת בתנאי הסייג בסעיף 30א(ג) לחוק, כיוון שהתובע הצטרף לשירותי האינטרנט שלה בשנת 2012 ואישר את תנאי השימוש כי הפרטים שמסר ישמשו למשלוח דבר פרסומת וכיוון שניתנה במסגרת ההודעות אפשרות הסרה. לא מתקיימת לגבי הנתבעת התכלית של אכיפת החוק או ההרתעה שביסוד הנורמה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 500 ש"ח.