(פסק-דין, שלום אשקלון, השופט עידו כפכפי): תביעת לשון הרע שעניינה ב"פוסט" שפרסם הנתבע בעמוד הפייסבוק שלו, בנוגע לפעוטון שמפעילה התובעת, ושהתפרסם לאחר מכן באתר "אשקלונים". הנתבע ורעייתו הם הוריו של קטין ששהה בפעוטון, עד שהחליטו בני הזוג להוציא את בנם מהפעוטון, בנסיבות שפורטו בפוסט שפרסם הנתבע. התובעת טענה כי הדברים מהווים לשון הרע כלפיה. הנתבע טען כי מדובר בתביעה חסרת בסיס. התביעה הוגשה גם נגד רעייתו של הנתבע, אך זו נמחקה על-ידי ביהמ"ש, לאחר שקבע כי כתב התביעה אינו מגלה עילה נגד רעייתו של הנתבע. נפסק -
אין מחלוקת כי הדברים פורסמו. המחלוקת נוגעת לאחריות הנתבע להמשך גלגולו של הפרסום. מחלוקת זו מקומה בשלב היקף הנזק ולא ביחס לעצם הפרסום. אין ספק שפרסום ב"הודעה קבוצתית" למשתתפי קבוצת פייסבוק עונה להגדרת "פרסום" בחוק איסור לשון הרע. גם אם טענת הנתבע לפיה מחק את הפוסט כחצי שעה לאחר כתיבתו נכונה, הרי כמשתמש קבוע ברשתות חברתיות היה עליו לדעת שניתן להפיץ הלאה את הפוסט שכתב. די בכך שאדם אחר יכול היה לעיין בפוסט על-מנת לענות על הגדרת החוק. העובדה כי קיימת עילה לפי החוק גם כנגד מי שפרסם דברים של אדם אחר, אינה מאיינת את העילה כנגד פרסום בפייסבוק שהתגלגל לפרסום נרחב בדרך של שיתופו באתרים או דפי פייסבוק אחרים. עם זאת, להיקף הפיצוי יכול להיות משקל לעובדה כי המפרסם המקורי לא רצה בתפוצה הנרחבת ופעל להסיר את הפרסום. הדברים שנכתבו בפוסט מושא התביעה עונים להגדרת "לשון הרע" מאחר והם עלולים להשפיל, לבזות ולפגוע במשלח ידה של התובעת. מדובר בהטחת האשמות שיש בהן פן עובדתי, אם כי ממקרא הפרסום בכללותו עולה יותר כי מדובר בהבעת דעה של הכותב. עם זאת, משמעות הפרסום ברורה והוא מטיל דופי במקצועיות התובעת וצוות הפעוטון ועל כן מהווה לשון הרע. במדרג הפרסומים המהווים לשון הרע לא מדובר באמירות קיצוניות ועובדה זו תובא בחשבון בבחינת ההגנות לפרסום.
הנתבע טען להגנת "אמת בפרסום" לפי סעיף 14 לחוק. כדי שהגנה זו תחול נדרש כי הדבר שפורסם היה אמת וכי היה בפרסום עניין ציבורי. היה בפרסום עניין ציבורי שכן התנהלות פנימית בפעוטון לילדים והיחס שניתן לילדים בו הינם מידע שיש להורים תועלת בידיעתו. ביחס לדרישת ה"אמת", מהראיות שהובאו עולה כי לפחות חלק מהדברים בפרסום הוכחו כנכונים. למרות העדר עדות ישירה לאופן הטיפול בבנו של הנתבע, ככל שיש רכיב עובדתי בטענה לטיפול לא אוהב וסבלני מספיק, עמד הנתבע בנטל להוכיח אמת בפרסום. נוסף על האמור בפוסט ביחס לאופן הטיפול בבן, עולה כי קיימות ראיות התומכות בגרסת הנתבע בנוגע לדברים נוספים שנאמרו בפוסט. הרכיבים העובדתיים העיקריים בפרסום הוכחו כנכונים. בחינת הפרסום בכללותו ביחס לאמת בפרסום מלמד כי הנתבע זכאי ליהנות מהגנה זו. לא הוספו טענות עובדתיות להאדיר את תחושת הנתבע ולהשחיר את פני התובעת, אלא מרבית הפרסום עוסק בהבעת דעה אישית של הנתבע. לאור היקף הפרסום, תוכנו ומטרת פרסומו, בית המשפט סבר כי הפרסום חוסה גם בצל הגנת החובה המוסרית והחברתית לפרסם. את אותן אמות המידה ניתן לסווג גם תחת ההגנה של הגנה על עניין אישי כשר. התנהלות בני הזוג מעידה על כך שהאמינו באמת ובתמים כי בנם אינו מקבל טיפול נאות. בית המשפט התרשם מכנות עדותו של הנתבע לפיה הפוסט נכתב בתמימות, מתוך סערת רגשות ולא כמעשה במחשבה תחילה מתוך כוונה להתנקם בתובעת. בהתאם לסעיף 16 לחוק, נוסף על הדרישה לפיה הפרסום צריך להיות באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15, נדרש כדי לזכות בחזקה כי הפרסום נעשה בתום לב להראות כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר. חלק מהאמור בפוסט אמנם משמיץ את התובעת וצוותה, אולם אינו חורג מתחום הסבירות. הנתבע השתמש בלשון נקייה, מידתית וזהירה. הפוסט לא נוסח באופן בוטה או אגרסיבי אלא נכתב בדרך של הבעת ביקורת. התביעה נדחתה.
Expand search form
אתר האינטרנט של עו"ד חיים רביה העומד בראש קבוצת האינטרנט, הסייבר וזכויות היוצרים של פרל כהן צדק לצר ברץ. פועל מ־1996
Close