(פסק-דין, תביעות קטנות פ"ת, השופטת אושרית הובר היימן): התובע טען כי הנתבעת שיגרה 26 הודעות פרסומת לתיבת הדוא"ל שלו, ללא הסכמתו, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. מנגד, טענה הנתבעת כי היא מפעילה אתר ומפיצה את תוכנו רק לנמענים שביקשו להיות מכותבים לשירות הדיוור וכי התובע נרשם לשירות זה. נפסק - אין חולק כי למצער חלק מההודעות שנשלחו לתובע הן הודעות פרסומת וכי הנתבעת היא המפרסמת. השאלה העומדת להכרעה היא האם התובע הסכים לקבל דיוור מהנתבעת. התשובה לשאלה זו חיובית. עדות מנכ"ל הנתבעת היתה מהימנה והוא מסר גרסה ספציפית ולא כללית, המלאה בפרטים, באשר לאופן בו מתנהלת החברה, הדרך בה נרשם התובע לאתר, פרטיו, מועד הרישום ועוד. עדות זו חוזקה באמצעות פלט מהמערכת הממוחשבת של הנתבעת. אין חולק גם כי ברגע שביקש התובע את הסרתו מרשימת התפוצה הוא הוסר, עובדה המחזקת את מהימנות העדות באשר להקפדתה של החברה על פעילות לפי החוק. מנגד, גרסתו של התובע לא הייתה עקבית כלל. הנתבעת עמדה בנטל הראשוני להוכיח מתן הסכמה של התובע, בכתב ומראש, לקבלת דיוור מהנתבעת, בעוד שמנגד לא עלה בידי התובע לסתור את הטענה, הן לאור הסתירות המהותיות שעלו בעדותו ובטיעוניו, והן נוכח ויתורו על האפשרות לזמן לעדות ולחקור את איש המחשוב של הנתבעת. הוכח במאזן הסתברויות ש-26 הודעות הדוא"ל נשלחו אל כתובת הדוא"ל של התובע בהתאם להסכמתו. מזו המסקנה, התייתר הצורך לברר האם כלל ההודעות שנשלחו הן דבר פרסומת, או חלקן בלבד. התביעה נדחתה. התובע ישלם את הוצאות הנתבעת בסך 850 ש"ח.