(פסק-דין, שלום הרצליה, השופטת לימור ביבי): תביעת לשון הרע. התובעת היא מפעילת הפורטל ybay.co.il, במסגרתו היא מספקת ללקוחותיה שירות של פרסום וקידום אתרי אינטרנט. הנתבע הוא בעל האתר ceoweb.co.il, העוסק בשירותי קידום אתרים. בנוסף, מפעיל הנתבע יומן רשת (בלוג) בכתובת wiseo.co.il. התובעת מציעה לבעלי עסקים להיות חלק מהפורטל שלה (ותחת שם המתחם שלה), במקום הקמת אתר, לצורך קידום העסק במסגרת תוצאות החיפוש בגוגל. בתקופה הרלוונטית הוסרו דפים מסוימים מאתר התובעת מתוצאות החיפוש של גוגל, בשל הטענה כי התובעת פעלה בניגוד לקווים המנחים שמפרסמת גוגל. בעקבות זאת, פרסם הנתבע 4 פרסומים ביחס לתובעת, שלטענת התובעת מהווים לשון הרע כלפיה. נפסק - 

• הנתבע הודה בפרסום הפרסומים ועצם הפרסום אינו שנוי במחלוקת. במרכז הדיון מצוי תוכנם המהותי של הפרסומים ולא השאלה האם פורסמו, אם לאו, או האם ניתן לייחסם לנתבע.
• חופש הביטוי היא "זכות על" במשפטנו. יחד עם זאת, חופש הביטוי אינו חופש מוחלט, אלא הינו יחסי וככזה יש לאזן בינו לבין זכויות אחרות ובכלל זה זכותו של אדם לשם טוב. מקום בו הביטוי יש בו משום הוצאת לשון הרע כנגד אחר, הרי שהאיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב הינו בגדרו של חוק איסור לשון הרע וההגנות הקבועות במסגרתו.
• אין חולק כי יחוס טענות הנוגעות להונאה, משלוח ספאם, הורדת האתר כצעד ענישתי על-ידי גוגל כפועל יוצא מכך שלגוגל "נמאס" מכך שהתובעת פגעה בבעלי אתרים רבים ו"מרחה" אותם, יש בו כדי להוות לשון הרע, באשר יש בתוכן זה בכדי לעשות את התובעת למטרה לשנאה, בוז ולעג וזאת בשל מעשים או התנהגות המיוחסת לה.
• לא עומדת לנתבע הגנת האמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק בכל הנוגע לפרסומים השני, השלישי והרביעי, שכן לא הוכח כי האמירות נשוא הפרסומים הינן "אמת". כך, בנוגע לטענות הפרסום השלישי בדבר הרחקת אתר התובעת על-ידי גוגל, הרי שבניגוד לאמור בפרסום, לא הורחק כל האתר, אלא רק דפים מתוכו. כמו כן, אין ממש בטענה כי למנוע החיפוש נמאס מהתובעת שפגעה בבעלי אתרים רבים. לכאורה ההרחקה נבעה משימוש במילות חיפוש באופן שאינו תואם את הנחיות גוגל. הנתבע אף לא ציין כי ההרחקה היא ל-30 יום, אלא שהציג מצג כי ההרחקה היא ללא הגבלת זמן.
• באשר לפרסום הרביעי, הרי שהנתבע התעלם לחלוטין מפרסום זה ולא הציג כל ראיה לתמיכה באמור בו (דהיינו לכך שבמועד הנזכר בו "עף" אתר התובעת מתוצאות החיפוש של גוגל). הנתבע לא הרים את הנטל להראות כי פרסום זה הוא אמת.
• בנוגע לטענות המגולמות בפרסום השני, בנוגע להפצת דואר זבל, הרי שבמסגרת הראיות לא הוצגו ראיות בדבר מידע רב ועדויות התומכות במשלוח דואר זבל כאמור. התובע הפנה את פס"ד אחד שניתן נגד התובעת המעיד על משלוח דואר זבל. ברם, גם לו היה נקבע כי ממצאיו העובדתיים של פס"ד זה מהווים השתק פלוגתא כלפי הנתבעת, עדיין מדובר בעדות בדבר מקרה אחד אשר לא די בו כדי ללמד על "שיטה" כנטען, מה היה תוכן אותו דואר והאם מדובר בגולש "תמים" שקיבל הצעה מפתה כנטען. גם ביחס לפרסום זה לא הרים הנתבע את הנטל כי תוכן הפרסום אמת.
• פני הדברים שונים ביחס לפרסום הראשון, בנוגע לכך שהתובעת הבטיחה לבעלי אתרים פרסום בעמוד הראשון של תוצאות החיפוש בגוגל, בעבור סך של 600 ש"ח לחודש וכי האפשרות האמורה אינה ריאלית, לא קיימת והיא בגדר הונאה. פרסום זה מוגן בהגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק בהינתן שהוכח שהוא אמת.  
• הנתבע טען כי לחילופין, מוגנים הפרסומים בהיותם בגדר הבעת דעה בהתאם לסעיף 15(6) לחוק. עיון בלשון הפרסום שולל את הטענה לפיה מדובר בהבעת דעה. לא זו בלבד שהפרסום אינו מתיימר להוות דעה בלבד על התובעת, אלא שבמסגרת הפרסום מובאות עובדות אשר אין בהן ממש.
• באשר לנזק, התובעת השתיתה את גובה הפיצוי הנטען על הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע. מתקיימים במקרה זה טעמים להחמרה עם הנתבע וטעמים להקלה עמו. לחומרא ניתן לציין כי פעילויות הצדדים מתחרות זו בזו ותכלית הפרסומים היתה לפגוע בעסקה של התובעת ולקדם את עסקו של הנתבע. זאת, בשילוב כוונתו של הנתבע לפגוע עם ידיעתו כי הפרסום יוותר ברשת באופן שנזקיה של התובעת ימשיכו ויתעצמו גם בחלוף הזמן - מצדיקים קביעת פיצוי בשיעור משמעותי.
• מאידך, לקולא ניתן לציין כי בהינתן כי חלקים בפרסום נכונים, הרי שהפגיעה בתובעת כפועל יוצא מהוצאת דיבתה על ידי הנתבע, תוך הבדלתה מפגיעה בשמה הטוב הנובעת מהתנהלותה האמיתית, היא מצומצמת יחסית. הנתבע ישלם לתובעת פיצוי של 40,000 ש"ח וכן הוצאות בסך 6,500 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח.