(פסק-דין, תביעות קטנות חדרה, השופטת רקפת סגל מוהר): התובעת היתה בעלת מנוי חינם לאתר ההיכרויות שמפעילה הנתבעת. לטענתה, במשך שנתיים שלחה אליה הנתבעת 194 הודעות פרסומת, במטרה לעודד אותה לרכוש את שירותי אתר ההיכרויות, ללא הסכמתה ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי ההודעות ששלחה לתובעת אינן מהוות "דבר פרסומת" ולחילופין כי התובעת נתנה את הסכמתה, מראש ובכתב, לקבלת ההודעות. נפסק - ההודעות ששלחה הנתבעת לתובעת מהוות "דבר פרסומת" שכן על פניו נראה כי מטרתה במשלוח ההודעות היתה לגרום לתובעת להמשיך את ההתקשרות בין הצדדים ולגרום לתובעת לשלם דמי מנוי. הנתבעת טענה כי יש לראות בחתימת התובעת על התקנון המאפשר את כניסתה לאתר כהסכמה המפורשת הנדרשת לפי החוק. סעיפי התקנון מפרטים את דרכי שליחת ההודעות מהנתבעת אל מנוייה. ואולם, משהתובעת טענה כי לא סימנה ב"וי" את הסעיף המסוים הקיים בתנאי השירות שאישרה בעת הרישום, היה על הנתבעת להציג את אותה הסכמה מפורשת לקבלת ההודעות ולא להסתפק בטענה בדבר אישורה הכללי של התובעת את התקנון. יחד עם זאת, ולמרות שהנתבעת לא הוכיחה את ההסכמה הנדרשת, מדובר במקרה בו תרומת התובעת בעצמה לנזק שנגרם לה היתה מכרעת. התובעת, שטענה שהוטרדה מדברי הפרסומת נשוא התביעה, לא מצאה לנכון, במשך תקופה ממושכת של שנתיים, לנקוט באחת מהאפשרויות הפשוטות שעמדו בפניה לשם הפסקת משלוחן. התנהלות זו אינה משקפת את אופן התנהלותו של האדם הסביר המבקש שלא להיות מוטרד בדברי פרסומת המשוגרים אליו. מקור ההודעות לא היה אנונימי, אלא מדובר באתר הנתבעת שהתובעת נרשמה אליו ולפיכך הנימוק שהועלה בדבר החשש מפני וירוסים, אינו סביר. נוכח העובדה כי התובעת נמנעה מלפנות בטלפון אל שירות הלקוחות של הנתבעת והחליטה לתבוע אותה בביהמ"ש רק לאחר הצטברות של כ-200 הודעות בתיבת הדוא"ל שלה, מדובר במקרה שבו תרם אופן התנהלותה של התובעת תרומה מכרעת לנזק שנגרם לה ומדובר במקרה שאינו מצדיק את חיוב הנתבעת בפיצוי. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.