(פסק-דין, תביעות קטנות חדרה, הרשמת קרן מרגולין-פלדמן): התובע טען כי הנתבע שלח לו לא פחות מ-48 הודעות פרסומת בדוא"ל, ללא הסכמתו, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבע טען כי התובע נתן את אישורו למשלוח. נפסק - דין התביעה להתקבל בחלקה. התובע ביקש להירשם לתיאום פגישה בנושא מסוים ומילא את פרטיו בעמוד נחיתה בנושא. הנרשם אינו יכול שלא לאשר לקבל דברי פרסומת ואין במשלוח הפרטים משום אישור לפי ס"ק (ב) לחוק, כי אם מתן אפשרות למשלוח דברי פרסומת במובן ס"ק (ג). קרי, יידוע המתעניין אודות אפשרות משלוח דברי הדואר הפרסומיים בתחום ההתעניינות ולא בחירתו של הפונה בקבלת פרסומות באשר הן. המסקנה היא כי אגב בקשה להירשם לפגישה, לא התנגד התובע למשלוח הודעות פרסומיות לכתובת שמסר. ניכר כי הודעות הפרסומת שנשלחו אל התובע היו בתחומים רבים ומגוונים. עיון בהוראות החוק מלמד כי יש להבחין בין לקוח המבקש לקבל הודעות פרסומיות, ונותן על כך אישור מראש ובכתב, לבין לקוח המוסר את פרטיו אגב שירות מסוים, ומודע לאפשרות כי יישלחו לו דברי פרסום באותו נושא ואינו מתנגד לכך. ניכר מצילום המסך כי לתובע לא ניתנה אפשרות בחירה, למעט להימנע ממסירת פרטיו ובכך להימנע אף מקבלת הודעות והזמנה לפגישה בנושא שבחר. האישור שניתן נופל לגדרו של ס"ק 30א(ג) לחוק ועל הנתבע חלה החובה, בהתאמה, לשלוח דברי פרסום אך ורק בתחום התעניינותו של התובע. הנתבע לא עמד בהוראות אלה והפר את החוק. אין הצדקה בנסיבות אלה לפסיקת מלוא הפיצוי הקבוע בחוק. יש לקבוע לפי האומדנה כי מחצית ההודעות אינן עומדות בדרישות החוק. התובע אינו מאלה שאינם מעוניינים כלל בקבלת הודעות פרסומיות. הנתבע יפצה את התובע ב-150 ש"ח עבור כל אחת מ-24 ההודעות שנקבע כי הן מפרות את הוראות החוק וסה"כ 3,600 ש"ח. כל צד יישא בהוצאותיו.