ת"א 2672-09-13 דהן נ' קמיל

(פסק-דין, שלום רחובות, השופטת רנה הירש): האם פרסום בפייסבוק מהווה פרסום ב"אמצעי תקשורת" ובשל כך מטיל אחריות בגין לשון הרע גם על עורך או האחראי לקבוצת הפייסבוק? התובע, ראש המועצה המקומית מזכרת בתיה, הגיש את התביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, בגין מספר "פוסטים" בפייסבוק. התובע טען, בין היתר, כי הנתבע פועל כלפיו ממניעים פסולים, לאחר שנקנס בעבר בגין חנייה על מדרכה ובקשתו לביטול הקנס נדחתה. הנתבע טען, בין היתר, כי מדובר בתביעה טקטית ופוליטית, שבאה להרתיעו מלהמשיך ולבקר את התובע לפני תקופת בחירות. נפסק - 
  • בחינת הדברים שנכללו בפוסטים מעלה כי רק לגבי מקצתם ניתן לקבוע בבירור שהביטויים "עוברים" את המשוכה הראשונה, לפיה הדברים הנכללים בהם מהווים "לשון הרע". אלה הם הפרסומים המייחסים לתובע הימנעות או איחור בתשלום ארנונה על ביתו וזה המייחס לו שנאת אתיופים. ספק אם הפרסומים האחרים מהווים לשון הרע (כלומר, כוללים אמרות שיש בהן כדי לבזות, להשפיל, להכפיש או לעשות את התובע מושא לשנאה).
  • אין ספק כי מדובר בפרסום, בהתאם להגדרת סעיף 2 לחוק, כאשר מדובר באמרות בכתב שהיו מיועדות לאנשים נוספים זולת הנפגע והגיעו למספר בלתי ידוע או מוגבל של אזרחים - תושבי מזכרת בתיה ואולי גם אחרים - או לכל הפחות עשויים היו להגיע לאדם אחר זולת הנפגע, בהתאם להוראות סעיף 2(ב)(2) לחוק.
  • מאחר שאין חולק כי חלק מהפרסומים לא בוצעו אישית על-ידי הנתבע, יש לבחון האם לנתבע אחריות אזרחית בשל לשון הרע בגין אותם פרסומים, במסגרת הרחבת האחריות כאשר פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, לפי סעיף 11 לחוק. יש לראות בקבוצת פייסבוק משום "אמצעי תקשורת" לפי החוק, המפנה לפקודת העתונות. אמנם, לא מדובר בשידור רדיו או טלוויזיה, אך אין ספק שהעלאת תכנים לאתר פייסבוק יש בה משום העברת ידיעות, סיפורי מאורעות, הערות או ביאורים, או "ענין אחר בעל חשיבות ציבורית" שנכלל בהגדרת החוק.
  • לא מדובר במידע מודפס בכתב, כפי שנהוג היה להביא עיתון לדפוס בעבר, אך הזמנים השתנו, הטכנולוגיה התפתחה, וכיום כמעט כל עיתון מוציא מהדורה "אינטרנטית" בנוסף למהדורה המודפסת. גם הדפסה וירטואלית מהווה הדפסה לצורך הגדרת המונח "עיתון", ופלטפורמה של קבוצת פייסבוק - ביניהן קבוצות שמטרתן להביא חדשות וידיעות לציבור הרחב - מצדיקה את הכללתה במונח "אמצעי תקשורת".
  • יש לראות בפוסטים העולים לקבוצת פייסבוק כפרסום באמצעי תקשורת ולפיכך הנתבע אחראי בעוולה של לשון הרע, גם מקום שפרסום מסוים הועלה על-ידי אדם אחר, כאשר הוא יכול לקבוע אם פוסט כלשהו יוותר במרשתת או יוסר ממנה. הנתבע העיד כי הוא יכול להסיר פרסומים ואף הסיר את הפרסום הראשון בעקבות מכתב התראה שקיבל. יש לראות את הנתבע כ"עורך" אמצעי התקשורת, או כאחראי לו, ובשל כך מוטלת עליו אחריות אזרחית לפרסום לשון הרע באותו אמצעי תקשורת, קרי, קבוצת הפייסבוק שהקים. אין בכך משום פטור מאחריותו של מי שניסח ופרסם בפועל פוסט בעל אופי פוגעני, ככל שהיא נובעת מאיסור חוקי.
  • לא ניתן לחייב את הנתבע בשל הפרסום הראשון, מאחר שלא הוכח תוכנו ובשים לב לכך שהנתבע פעל להסרתו בסמוך לקבלת ההתראה. שונה הדבר באשר לפרסום התמונה, שלא הוסרה על-ידי הנתבע ותוכנה הוכח. זו עונה להגדרה של לשון הרע. לגבי פרסומי הארנונה, אלא חוסים תחת הגנת אמת בפרסום ועניין ציבורי, לפי סעיף 14 לחוק. בפרסומי ניגוד העניינים ובפרסומי הדהניזם עומדת לנתבע הגנת תום הלב החלה על פרסומים שיש בהם הבעת דעה.
  • יש בתכונה המיוחסת לתובע בתמונה, כשונא אתיופים, דבר שנאה, החורג מגבול הטעם הטוב כאשר הוא מופץ לקהל הרואה את פרסומי הפייסבוק בסיוע הנתבע, שאין להגן עליו במסגרת חופש הביטוי. התובע לא הוכיח נזק ממשי או ממוני. יש לקבוע את סכום הפיצוי המגיע הן בשים לב לאופי וחומרת הפגיעה והן בשים לב למועד העתירה לפיצוי סטטוטורי בשלב הסיכומים. יש להתחשב גם בעובדה כי מדובר בפרסום של אדם אחר ולא מדובר בפוסט משתלח הכולל אמירות שנוסחו על-ידי הנתבע. יש להתחשב גם בעובדה כי התובע בעצמו מצא לנכון לפרסם את אותה תמונה באתר הפייסבוק שלו, כדוגמה לפרסומים שליליים אליהם הוא חשוף. התובע זכאי לפיצו בסך 3,000 ש"ח בגין פרסום התמונה. פסיקת הפיצוי היא בשיעור של כחצי אחוז בלבד מסכום התביעה. ראוי לחייב את התובע בהוצאות הנתבע בשל הליך זה, בסכום העולה באופן משמעותי על הפיצוי שנפסק לטובתו. סכום ההוצאות למעשה "בולע" את הפיצוי שנפסק לטובת התובע ומשמעותו דחיית התביעה. התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך 20,000 ש"ח.