(פסק-דין, תביעות קטנות י-ם, הרשם ניר נחשון): התובע היה לקוח הנתבעת למשך תקופה מסוימת. לטענתו, במשך חודשים ארוכים מתקשרים אליו נציגי הנתבעת, עשרות פעמים, בהצעות שיווקיות שמטרתן צירופו לחוג לקוחותיה. לדבריו, ציין בכל אחד מהמקרים כי אינו מעוניין לקבל הצעות כלשהן מהנתבעת ושיחותיה אליו הפכו למטרד של ממש. הנתבעת הכחישה את טענות התובע. נפסק - דין התביעה להתקבל בחלקה. חוק הגנת הפרטיות אוסר על פגיעה בפרטיותו של אדם. סעיף 2(1) לחוק קובע כי פגיעה בפרטיות היא, בין היתר, "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת". בנוסף, סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, קובע כי "המשתמש במתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו מאסר שלוש שנים". התובע הוכיח לפחות 5 פניות טלפוניות על-ידי הצגת צג המכשיר הנייד, בו מצוין מספר הטלפון של הנתבעת. בנסיבות אלה, התובע אכן הוטרד על-ידי הנתבעת וקיימת לו עילה כלפיה לפי סעיפי החוק לעיל. אין לקבל את טענת הנתבעת כי הפניות בוצעו עקב "טעות אנוש". לא די בהעלאת טענה זו כדי לצאת ידי חובה, אלא היה על הנתבעת להוכיח טענה זו. נקבע בפסיקה כי לא כל פניית "טלמרקטינג עולה כדי פגיעה בפרטיות או הטרדה אסורה, אולם פניות חוזרות ונשנות מטעם ספק המציע שירות, כאשר הנמען מציין פעם אחר פעם כי הדבר גורם לו לטרדה, עולה כדי פגיעה בפרטיות והטרדה כאמור. אשר לאמות המידה לפיצוי ראוי עבור הטרדה מסוג זה, יש לאמץ את הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 30א(י)(1) לחוק התקשורת. הנתבעת תפצה את התובע ב-5,000 ש"ח ותשלם הוצאות בסך 750 ש"ח.