(פסק-דין, תביעות קטנות ב"ש, הרשם אורי הדר): תביעת ספאם נגד 2 נתבעות, שעניינה במשלוח דברי פרסומת לטלפון הנייד של התובע. הנתבעת 1 היא מפעילת רשת "בורגר ראנץ" והנתבעת 2 מפעילה את רשת "H&O". לגבי כל אחת מהן התובע טען כי שלחה 8 הודעות, ללא הסכמתו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע טען כי לא היה לקוח של אילו מהנתבעות. נפסק -

• התביעה נגד הנתבעת 1: התובע ביצע הזמנה טלפונית מהנתבעת בשנת 2001. הנתבעת לא הציגה את הסכמת התובע, בכתב או בהקלטה, וטענה לתחולת סעיף 30א(ג) לחוק, המתיר משלוח הודעות גם בהיעדר הסכמה, בהתקיים תנאי הסעיף. הנתבעת טענה כי במהלך ההזמנה שביצע התובע, במהלכה מסר את מספר הטלפון שלו, נמסר לו כי ביצוע ההזמנה הינו בכפוף לתקנון, לרבות קבלת דברי פרסומת.
• הנתבעת היא זו שהיה עליה להביא את מי שיכול היה להעיד על תוכן ההקלטה ביום ביצוע הזמנת התובע ועל כך כי מאז לא שונה הנוסח. נוסח ההקלטה לא הוכח. בנסיבות אלו אין תחולה לסעיף 30א(ג) לחוק ודין טענת ההגנה של הנתבעת להידחות. גם אם נוסח ההקלטה בשנת 2001 היה כפי שהוא כיום, אין בכך כדי לקיים את תנאי הסעיף, משום שההקלטה אינה כוללת התייחסות לדרכים בהן עשוי להישלח דבר הפרסומת.
• בנוסף, ניסוח דוגמת "ההזמנה כפופה לתקנון האתר, לרבות קבלת דברי פרסומת", אינו מפורש דיו. ברי כי אדם המתקשר להזמין ארוחה בסכום של 50 ש"ח אינו אמור לעצור את מהלך ההזמנה, להיכנס לאתר הספק, לקרוא את התקנון ואז לשוב ולהמשיך בהזמנה. מצב דברים כזה היה פוגע בחיי מסחר תקינים. לפיכך, במידה והנתבעת מעוניינת להינות מתחולת סעיף 30א(ג) לחוק, שהינו החלופה להסכמה מפורשת בכתב, עליה לקבל, ככל הניתן, הסכמה מפורשת ולהביא בפני הנמען את הדברים כפשוטם. הנוסח צריך להיות פשוט, לא מובלע וכזה שמקיים את הוראות החוק.
• טעם נוסף לדחיית טענה זו הוא חלוף הזמן שבין ההסכמה הנטענת לבין המועד בו נשלח דבר הפרסומת הראשון. אף אם נניח כי הנתבעת פעלה בתום לב, הרי עליה לפעול גם בסבירות. היה על הנתבעת להביא בחשבון כי אדם שהזמין ארוחה בשנת 2011, לא בהכרח יהיה מעוניין בקבלת דברי פרסומת באותו עניין שלוש שנים מאוחר יותר. פרק זמן של 3 שנים אינו סביר בנסיבות במקרה והמוצר שהזמין התובע.
• באשר לפיצוי, אין מחלוקת כי ההודעות נשלחו ממספר מזוהה וכללו את האפשרות לבקש הסרה. התובע לא סיפק כל הסבר מדוע ביקש הסרה דווקא לאחר הגשת התביעה ולא במועד מוקדם יותר. התובע יכול היה בקלות רבה, לבקש הסרה בהודעה חוזרת או בשיחה טלפונית.
• את ההודעות הנשלחות לפני שהתובע שולח הודעת חדילה ניתן לחלק לשתי קבוצות משנה: ההודעה הראשונה, בגינה יש לפסוק פיצוי גבוה יחסית; וההודעות שנשלחו קודם להודעת החדילה, בגינן יש לפסוק פיצוי נמוך יותר. שאלת תום לבו של הנמען היא שיקול שיש להביאו בחשבון. יש להביא בחשבון כי הנתבעת 1 הפסיקה את המשלוח מיד כשקיבלה הודעת חדילה.
• לאחר שקלול מלוא השיקולים, יש לחייב את הנתבעת לשלם 800 ש"ח עבור ההודעה הראשונה ועבור 7 ההודעות שלאחר מכן פיצוי של 300 ש"ח עבור כל הודעה (סה"כ 2,900 ש"ח). בהתחשב בכך שהתובע לא גילה את כל העובדות הרלבנטיות לביהמ"ש והפער בין הסכום שנדרש לסכום שנפסק בפועל - אין צו להוצאות.
• התביעה נגד הנתבעת 2: הצהרת התובע כי לא היה לקוח של הנתבעת היא כנראה נכונה. התובע קיבל מהנתבעת 8 הודעות, כולן כוללות אפשרות הסרה באמצעות הודעה חוזרת. הנתבעת טענה כי שלחה את ההודעות שלא ביודעין, עקב טעות שנעשתה במילוי פרטי מספר הטלפון של אחת מלקוחותיה (ספרה אחת).
• מקרה זה הינו מקרה מובהק בו הודעת חדילה מיידית היתה משיגה ביעילות רבה את תכלית החקיקה ומונעת את הטעות שבבסיס העניין ואת המשך משלוחן בטעות של הודעות נוספות. לפי החוק, לא די במשלוח בניגוד להוראות החוק, אלא נדרש גם מרכיב של ידיעה. אין מחלוקת כי ההודעות נשלחו ללא קבלת הסכמה, אך מרכיב הידיעה אינו מתקיים.
• הנתבעת לא התכוונה לשלוח לתובע עצמו את ההודעות אלא התכוונה לשלוח אותן לצד שלישי ורק מתוך טעות נשלחו אלו לתובע. התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 500 ש"ח.