ת"ק 23742-11-14 חונדיא ואח' נ' אור הקסם בע"מ ואח'

אולי יעניין אותך גם

(פסק-דין, תביעות קטנות קריות, השופט מוחמד עלי): 87 תביעות "ספאם" שהדיון בהן אוחד, שעילתן המשותפת היא תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין קבלת דברי פרסומת שנשלחו לתובעים ללא הסכמתם ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. לפי הנטען, הנתבעת שלחה לטלפונים הניידים של התובעים הודעות טקסט פרסומיות וכן הודעות מוקלטות בהן תוכן פרסומי (ביחס לפרסומות הנוגעות לשלושה מוצרים: רטלקס, איזלייף ומתן הלוואות). הנתבעים הגישו בחלק מהתיקים תביעות שכנגד, בהן טענו כי התביעות הוגשו כחלק מקנוניה ובחוסר תום-לב. נפסק - 
  • התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם והוכיחו כי הנתבעת היא "מפרסם" במובן ביטוי זה בחוק התקשורת. התובעים הביאו ראיות המוכיחות כי קיים קשר ישיר וברור בין הנתבעת לבין הפרסומות שנשלחו אליהם, ביחס לשלושת המוצרים שנכללו בהודעות: שיווק הלוואות, מוצר הרטלקס ומוצר הדיאטה איזילייף.
  • מסקנה זו נובעת מכך שהנתבעת היא שמשווקת את המוצרים רטלקס ואיזילייף, שיווקה אותם בפועל וכן שיווקה את השירות של מתן ההלוואות. על בסיס זאת יש לקבוע כי הנתבעת היא "מפרסם" כהגדרתו בחוק וכי במשלוח ההודעות לתובעים הפרה הנתבעת את אחריותה לפי החוק. לא נטען וממילא לא הוכח כי התובעים הסכימו לקבל את דבר הפרסומת או כי חלה על הנתבעת הגנה או פטור אחר הקבועים בחוק.
  • הנתבע 2 הוא בעל מניותיה ומנהלה היחיד של הנתבעת 1. לא הובאו נתונים המלמדים על כך שיש להטיל עליו אחריות מכוח הדין הכללי בחיובו באופן אישי של מנהל בחברה. אין מקום להטלת אחריות אישית בגין פרסום שעשתה חברה על נושא משרה, מבלי שתוכח אחת העילות המוכרות בדין הכללי להרמת מסך או לחיוב אישי. אמנם ניתן לחייב נושא משרה בתאגיד באחריות לפי סעיף 30א לחוק התקשורת, אולם הדבר צריך להיעשות בגדרי העילות המוכרות בדין הכללי, שכן סעיפים 30א(ח) ו-(ט) לחוק אינם יוצרים דין מיוחד במישור האזרחי לחיוב אישי של נושא משרה.
  • יש לדחות את טיעוני הנתבעים באשר לאופן בו נוהלו התביעות. התאגדות של מספר אנשים כדי להגיש תביעות בנושא משותף אחד הוא אינו מעשה חסר תום-לב. הנתבעים אינם מסתירים עובדה זו. הגשת תביעה לביהמ"ש היא זכות יסוד לכל אזרח והתובעים ניצלו זכות זו ובכך אין פסול. גם עצם החבירה בין התובעים, העזרה ההדדית בניהול ההליך וההתסייעות בנוסח מוכן מראש של כתב התביעה, אינם פסולים כשלעצמם, כל עוד הם נעשים בגדרי המותר בחוק.
  • יש לדחות את התביעות שכנגד ועדיף אילו לא היו מוגשות כלל. הנתבעים לא הביאו ראיות לביסוס תביעותיהם וממילא תוצאת פסק-הדין מייתרת את הדיון בתביעות שכנגד. אין להלום כי מנגד לתביעה שמגיש בעל דין תוגש תביעת נגד בעוולה שעילתה עצם הגשת התביעה. יש בטיעון זה כדי לחתור תחת זכות הגישה לערכאות.
  • התנהלות הנתבעת מזכה את התובעים בפיצוי לפי סעיף 30א(י) לחוק. החוק קובע תקרת פיצוי של 1,000 ש"ח עבור כל הודעת ספאם שנשלחת לנמען בניגוד לחוק, וזאת בלא הוכחת נזק. בפסיקת גובה הפיצוי על ביהמ"ש להתחשב, בין היתר, בשיקולים הבאים: אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; עידוד הנמען למימוש זכויותיו; והיקף ההפרה.
  • החוק קובע כי ביהמ"ש לא יתחשב בגובה הנזק שנגרם כתוצאה מביצוע ההפרה בבואו לפסוק פיצוי סטטוטורי. לאור כך, אין משמעות לשאלות כגון מהו אמצעי המדיה בו נשלחו ההודעות הפרסומיות וכנגזרת מכך, מהי המידה בה הטרידו ההודעות את הנמען בפועל.
  • דרך החישוב במקרה זה, בהתחשב בשיקולים שנקבעו בפסיקה ובחוק, תהיה כדלקמן: עד 6 ההודעות הראשונות: 750 ש"ח לכל הודעה, זאת כדי לעודד נמענים שקיבלו הודעות בודדות לממש את זכויותיהם ובכך להביא לאכיפת החוק ולהרתעה מפני הפרתו. מההודעה השביעית ואילך: 400 ש"ח לכל הודעה ובכך יימצא ביטוי להיקף ההפרה. בנוסף, בתיקים בהם מספר תובעים, ייפסק סכום נוסף המשקף מצד אחד את העובדה כי ההודעות התקבלו אצל יותר מאדם אחד וביותר ממכשיר אחד ומצד שני כי חבירת אותם תובעים יחדיו בהגשת כתב תביעה אחד מעידה על זיקה ביניהם.
  • ביהמ"ש פירט את הסכומים שנפסקו במסגרת כל אחת מהתביעות שאוחדו, המסתכמים במאות אלפי שקלים חדשים. התביעה נגד הנתבעת 2 והתביעות שכנגד - נדחו. הנתבעת 1 תשלם לכל אחד מהתובעים הוצאות בסך 500 ש"ח.