ת"א 13143-09-08 פינצי נ' יהודה ואח'

בעידן הדיגיטלי בו אנו חיים, כבר אין משמעות לקיום התשליל כהוכחת בעלות בתמונה (פסק-דין, שלום קריות, השופטת פנינה לוקיץ'):

העובדות: התובע טען כי כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים שלו ואת זכויותיו המוסריות, עת השתמשו ב-29 כתבות ותמונות פרי יצירתו, ללא הסכמתו ומבלי שניתן לו קרדיט כיוצר. התובע שימש כעורך ומפיק של העיתון "זה אשר", שמומן מתקציב המועצה האזורית מטה אשר. התובע נשכר להפיק את העיתון ושימש גם כעורך, כתב, צלם ותחקירן. הנתבע 1 שימש במועדים הרלוונטיים כראש המועצה. הנתבע 2, בעליו של משרד תקשורת, שימש כיועץ מסע הבחירות של הנתבע 1 והפיק עבורו שלושה גיליונות תעמולה, בהם נעשה שימוש בחומרים שהעביר התובע, הם החומרים נשוא התביעה. עיקר טענת הנתבעים בכך שהתובע התיר להם את השימוש בחומרים.

נפסק: שאלת הבעלות ביצירות - הנתבעים לא הוכיחו כי התובע היה עובד המועצה. בעלות המועצה בעיתון אין בה כדי לשלול את אפשרות התובע להיות בעל זכויות היוצרים בחומרים שיצר. בהיעדר הוכחת מקור אחר לתמונות, לא יכולה להיות מחלוקת כי מקור התמונות נשוא התביעה הוא בקבצים שמסר התובע. 

בעידן הדיגיטלי בו אנו חיים, כבר אין משמעות לקיום התשליל כהוכחת בעלות בתמונה, כהוראת סעיף 21 לחוק זכות יוצרים הישן, וקיימות אינסוף דרכים בהן ניתן להשיג קבצים דיגיטליים של תמונות. לכאורה כי אדם התובע זכות בתמונות שאין על גביהן באופן כלשהו ציון שם היוצר, צריך להוכיח, באמצעי מחשוב שונים, כי קובץ המקור שבו נעשה שימוש, הוא קובץ שמקורו במצלמה שלו, ולא מקור אחר. מדובר בנטל שקשה עד מאוד לעמוד בו, בעיקר בשל עלויות בלתי סבירות, ולפיכך, לעתים, ניתן להסיק במכלול הנסיבות חיזוק לטענת התובע בדבר היותו יוצר התמונה.

לאור עדות התובע ואישורו כי פרסם בעיתון תמונות של צלמים שונים, עולה כי קבצי התמונות שהחזיק ברשותו לא היו בהכרח קבצי התמונות שצילם. בהעדר סימון כלשהו לתמונות, ולנוכח העובדה כי ברשות התובע אכן היו גם קבצי תמונות שאינן פרי יצירתו, ולנוכח העובדה כי מדובר בתמונות שצולמו ב"מרחב הציבורי" (כך שיכול להיות שנכח באותם אירועים צלם אחר נוסף), לא ניתן להסתפק בעדות התובע בלבד על מנת לקבוע את זכותו בתמונות. דין תביעת התובע ביחס לתמונות להידחות בהיעדר הוכחה כי הוא יוצרן. 

לעומת זאת, די בעדות התובע כדי לעמוד בנטל כי הוא יוצר הכתבות נשוא התביעה. הכתבות עומדות בדרישת המקוריות לפי החוק והן זכאיות להגנת החוק. אין מחלוקת כי לנתבעים הייתה גישה לכתבות התובע. התובע הוכיח 15 הפרות של זכויות יוצרים בכתבותיו, לאור הדמיון בין הכתבות לבין הפרסום המפר. הנתבעים טענו כי התובע התיר להם את השימוש ביצירותיו, רשות שאינה מותנית בהסכם בכתב. יש במכלול הנסיבות כדי ללמד על הרשאה של התובע לעשיית שימוש בחומרים השונים בגיליונות התעמולה. אקט המסירה של החומרים במהלך הפקת הגיליונות, מתוך ידיעה ברורה עבור מה החומרים נדרשים, ללא הבעת מחאה כלשהי, מעידה על הסכמת התובע לשימוש.

דין תביעת התובע ביחס להפרת זכות יוצרים להידחות בשל מתן הרשאה מצדו לשימוש ביצירותיו. הדיון לגבי הפרת זכותו המוסרית של התובע הוא ביחס לכתבות בלבד, בהן הוכח כי נעשה שימוש על-ידי הנתבעים (15 הפרות). אין מקום לקבוע כי הופרה זכותו המוסרית של התובע לייחוס, בהיעדר הוכחת ה"מקובל" בענף המתאים. זכותו המוסרית של התובע הופרה בשל פגיעה בזכותו לשלמות היצירה, בעצם ההעתקה על דרך השינוי. גם עצם השימוש בכתבות התובע לצורכי תעמולת בחירות מהווה הפחתת ערך. אין מקום להקים אחריות ישירה של ראש המועצה להפרת זכותו המוסרית של התובע.

ייש לראות בכל אחד מגיליונות התעמולה משום הפרה אחת של זכותו המוסרית של התובע בכתבות. יש לפסוק פיצוי של 12,000 ש"ח לכל הפרה וסה"כ 36,000 ש"ח, יחד עם הוצאות בסך 3,000 ש"ח. התביעה נגד הנתבע 1 נדחתה ללא צו להוצאות.

עדכון: ביום 28.10.2015 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים וילנר, נאות פרי ושרעבי) את ערעורו של התובע על פסק-הדין לעיל. נפסק כי ביהמ"ש קמא נתן בפסק-דינו מענה הולם לכל טענות המערער וקבע את הממצאים הנדרשים בהתאם לתשתית הראייתית שהונחה בפניו. התובע חויב לשאת בהוצאות הערעור בסך 3,000 ש"ח [ע"א 22277-05-15 פינצ'י נ' יהודה].