(פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופטת ליאת הר ציון): תביעת לשון הרע. התובעת ניהלה מערכת יחסים ממושכת עם בעלה של הנתבעת. לטענת התובעת, משנודע הדבר לנתבעת היא החלה להכפיש את שמה: תלתה מודעות ברחוב בהן כינתה את התובעת בכינויי גנאי, הוציאה דיבתה בבית הכנסת ובבית הוריה כאשר ישבה שבעה, וכן שלחה לתובעת הודעות דוא"ל המכילות איומים והטרדות. התובעת טענה כי הודעות אלה הגיעו לעיני העובדים במקום עבודתה, לרבות מעסיקה, מה שהביא לטענתה לפיטוריה. מנגד, הכחישה הנתבעת את המיוחס לה, למעט שליחת ההודעות לנתבעת, אולם טענה שהתכתבויות הדוא"ל בינה לתובעת אינן מהוות לשון הרע, וכי אין כל קשר בין פיטוריה להודעות. לחילופין, טענה להתקיימות הגנות החוק. נפסק –  

יש לקבל את טענות התובעת בנוגע למודעות. הוכח שהנתבעת היא שתלתה את המודעות ברחוב, שכן במסגרת הליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים הודתה שעשתה כן, ולפיכך היא מנועה מכוח השתק שיפוטי לטעון אחרת. אמירות נחשבות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית שפרסומן עלול להוביל להשפלת אדם או להפכו למטרה לשנאה, לעג או בוז בעיני הבריות. ההודעות שתלתה הנתבעת ברחוב, שבהן הוצגה התובעת כהורסת משפחות, כמפתה גברים וכסכנה שיש להיזהר מפניה, מהוות פרסום שיש בו להשפיל את התובעת בעיני הבריות ולשימה מטרה ללעג. נדחתה טענת הנתבעת שהדברים במודעות נאמרו בעידנא דריתחא, מה שהיה עשוי להוביל לקביעה כי מעשיה מהווים התפרצות רגעית של רוגז ולא לשון הרע, וזאת לאור מעשה התכנון בהכנת המודעות. ביהמ"ש דחה את טענת הנתבעת להגנת "אמת דיברתי" וקבע כי לא הוכח שהתובעת נוהגת לנהל קשרים עם גברים נשואים, להוציא עם בעל הנתבעת, ולמעשה לא הוכח שאף אותו פיתתה, וכמו כן לא הוכח היסוד של עניין ציבורי. נדחתה הגנת תום הלב שכן במצב בו הנתבעת מכחישה את עצם הפרסום היא אינה יכולה לבוא בשערי ביהמ"ש ולטעון להגנה זו. נדחו טענות התובעת באשר לפיטוריה בעקבות הודעות הדואר האלקטרוני ששלחה לה הנתבעת. הודעות הדוא"ל אינן מהוות "פרסום", אלא הן התכתבות פנימית בין התובעת לנתבעת. לא הוכח כי צד ג', לרבות מנהל החברה, נחשף להודעות ואף לא הוכחה פנייה למנהל מצד הנתבעת. מנגד, הוצגו טעמים אחרים לפיטורי התובעת. נדחתה טענת התובעת באשר לאירועים בבית האבלים ובבית הכנסת. בקביעת הפיצוי התחשב ביהמ"ש מחד גיסא בעובדה שהנתבעת שהיא עורכת דין ביצעה עוולה לאחר תכנון וחשיבה, ומאידך גיסא התחשב ביהמ"ש בסערה הרגשית הקשה בה הייתה נתונה, בעובדה שהסירה את המודעות בשלב כלשהו ובעובדה שנענשה על מעשיה בהליך משמעתי. לתובעת נפסקו פיצוים בסך 20,000 ₪ וכן 10,000 ₪ ₪ בגין שכ"ט עורכי דין.