ת"א 11289-09-13 ארנון אשרי נ' זיו קורן

אולי יעניין אותך גם

(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת ריבה ניב): תביעת לשון הרע. התובע הוא רפתן, המנהל רפת מושבית לייצור חלב. הנתבע הוא חבר בקבוצת הפייסבוק "חלב, עובדות או מיתוסים" ומתנגד לשימוש הציבור בחלב ומוצריו. בערב יום השואה התנהל בדף הפייסבוק של הקבוצה דיון בין התובע למספר מחבריה. הנתבע הצטרף לתכתובת ופרסם דברים שהתובע טען כי מהווים לשון הרע אודותיו. נפסק -

המבחן לפיו יקבע אם פרסום מהווה הוצאת לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי. אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לקבוע אם הדעה נכונה, או לאו, או סרת טעם. האינטרנט מהווה מרחב ציבורי לשיח ושיג, בתפוצה בלתי מוגבלת. הרשת מאפשרת לרבים להשתתף בשיח הציבורי, באופן פעיל, או בקריאה בלבד. יש להיזהר בקביעת קריטריונים העלולים להיות אפקט מצנן לחופש הביטוי. ואולם, במדינת ישראל, שנוסדה בין היתר על מנת שתהווה בית ליהודים, בעיקר בשל חיסולם בזוועות השואה, אמירות הקושרות בין אדם לנאצים, או בין מעשה, לפעילותם, רגישה ופוגענית יותר מקללה אחרת, חריפה ככל שתהא. הדברים שכתב הנתבע הם חריפים, קשים ופוגעניים ויש בהם משום הוצאת לשון הרע על התובע.

ספק אם האנלוגיה של שחיטת חיות להשמדת עם הינה לגיטימית, אולם כאן לא שחיטת החיות זכתה לכינוי "שטן" ו"בן בליעל", אלא התובע עצמו, אשר כזכור מגדל פרות ושייך לתעשיית החלב ולא לתעשיית הבשר. אין לקבל את הטענה כי יש לפטור את הנתבע משום שהתובע הוא שהעלה את הנושא לשיח הקבוצה בכתבו מילים חריפות. פרסום התובע, המהווה ביקורת לגיטימית על דרך הפעולה וזריית האימה של הקבוצה, גרם למתקפה אישית של הנתבע, שבינה לבין תום לב אין דבר וחצי דבר.

אין לקבל את הטענה כי אין להגביל את חופש הביטוי, לחלוטין, וכי כל הבעת דעה היא לגיטימית, גם אם היא מכילה ביטויים קשים. אף לשיטת המחוקק והפסיקה, לא כל ביטוי הוא מותר. העובדה כי הדברים פורסמו בדף הפייסבוק "חלב, עובדות או מיתוסים" אף היא אינה מגנה על הנתבע. באתר זה גולשים ומביטים צופים רבים, בין טבעונים ובין אחרים, והוא זוכה לתפוצה נרחבת גם אם אין היא מונה מאות אלפי אנשים. גם הטענה כי לאתר זה מגיעים בכוונת מכוון, ולא באופן מקרי, וכל כתובת חדשה דוחקת את חברתה, אינה מהווה הגנה שבדין לנתבע. מחיקת הכתובת על-ידי מנהלי האתר נעשתה לפי פנייתו של התובע ולא הנתבע הוא שהסירה. המילים "שטן" או "בן בליעל, המנהל מחנה ריכוז" אינן יכולות להיקרא "מעשה של מה בכך" שאדם סביר עובר עליהן לסדר היום. הנתבע ישלם לתובע סך של 70,000 ש"ח בגין הפרסום וכן ישא בהוצאות בסך 10,000 ש"ח.