(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת חנה ינון): תביעת לשון הרע. התובעת 1 היא חברה העוסקת בניכיון שיקים והתובע 2 הוא מנהלה. הנתבע הקים ומפעיל אתר אינטרנט בו פורסמו הדברים הפוגעניים לכאורה. התובעים טענו כי הנתבע פרסם דברי לשון הרע נגדם באתר האינטרנט שהקים, המהווים פגיעה בשמם הטוב כאמור בהוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. מנגד, גורס הנתבע כי דבריו הינם אמת ולכן עומדת לו הגנת אמת בפרסום כאמור בסעיף 14 לחוק. נפסק -
הדברים שצוינו בדף האינטרנט מהווים דברי לשון הרע באשר באים הם לבייש, לבזות ולהשפיל את התובע כאדם ולהציגו כעבריין המנהל עסקים מפוקפקים הגובלים בתחום הפלילי וכאדם נאלח ושפל. לא קיים ספק כי לפי מובנם האובייקטיבי של המילים והביטויים החריפים מהווים אלה דברי לשון הרע לפי הקבוע בסעיף 1 לחוק.
על-מנת לחסות תחת הגנת אמת בפרסום על הנתבע להוכיח כי הדבר שפורסם הינו אמת וכי היה בפרסום עניין ציבורי. הנתבע לא הציג כל ראיה להוכחת אותם מעשים פליליים שהוא מייחס לתובע. כתבות העיתונות שהציג הנתבע אינן מעידות כי התובע הואשם בביצוע עבירה כלשהי או הורשע בדין. כאשר מייחסים לנפגע ביצוע עבירות פליליות, נדרשת רמת הוכחה גבוהה יותר להוכחת אמיתות הפרסום, בה לא עמד הנאשם.
הנתבע מודה כי לא ביצע כל תחקיר בטרם פרסם את הדברים, לא שוחח עם איש על כך, לא פנה למשטרה בעניין והסתמך על אסופת כתבות מגוגל. באשר לטענת הנתבע להגנת תום-הלב, הרי שלאור חומרת האמירות והצהרות הנתבע, לא מתקיימת דרישת תום הלב במקרה דנן. הנתבע לא פעל בתום לב בעת ביצוע פרסומיו. התובעים לא הוכיחו נזקים כספיים ממשיים כלשהם. הנתבע יפצה את התובעים ב-25,000 ש"ח וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח.
Expand search form
אתר האינטרנט של עו"ד חיים רביה העומד בראש קבוצת האינטרנט, הסייבר וזכויות היוצרים של פרל כהן צדק לצר ברץ. פועל מ־1996
Close