ת"א 53154-09-12 גיל גור נ' נעמי אבידן

(פסק-דין, שלום דימונה, השופט רון סולקין): תביעת לשון הרע שעילתה בפרסום באתר הרשת החברתית פייסבוק. התובע הוא בעליו של סופרמרקט בערד. הנתבעת, תושבת ערד, רכשה מספר פריטים בסופרמרקט שבבעלות התובע, בסכום של 41.5 ש"ח. לפי חשבוניות הרכישה, שילמה התובעת 101.5 ש"ח וקיבלה עודף של 60 ש"ח. הנתבעת חזרה לבית העסק מאוחר יותר, טענה כי מסרה שטר של 200 וקיבלה עודף בחסר. התובע הבטיח לבדוק אם קיימת יתרה בקופת העסק בסוף היום ולאחר הבדיקה מסר לנתבעת כי לא נותרה יתרה כאמור. הנתבעת, החברה בקבוצת הפייסבוק "ערד", בה חברים רבים מתושבי העיר, פרסמה בקבוצה הודעה בה טענה כי מסירת עודף לא מדויק היא תופעה החוזרת על עצמה בעסקו של התובע. נפסק -  תוכן המודעה שפרסמה הנתבעת מקיים את דרישות הגדרת "לשון הרע" בחוק איסור לשון הרע, שכן לא יכולה להיות מחלוקת כי הקורא הסביר עלול להדיר רגליו מעסקו של התובע, אם יקרא את המודעה ויקבל את תכנה כבעל בסיס עובדתי. בנוסף, יש בתוכן המודעה גם לייחס לתובע "שיטה" של הטעית לקוחות וגזילת כספם תוך הסחת דעתם, דבר העלול לבזות את התובע או להשפילו בעיני הבריות. יש בפרסום משום הבעת לשון הרע על התובע. לא עלה בידי הנתבעת להוכיח אילו מהטענות שהועלו במודעה, או אף לעורר ספק סביר כלשהו בגרסת התובע כי פעל כשורה ומסר לה העודף כדין. לא עלה בידי הנתבעת לבסס הגנה של "אמת דיברתי", או כי הפרסום היה בתום לב. עוד טענה התובעת כי הדברים שפירסמה חוסים תחת זכותה לחופש הביטוי. המרשתת היא בגדר "כיכר העיר" החדשה וביהמ"ש העליון קבע כי אין בעובדה שפרסום כלשהו הינו וולגרי, בוטה, או אף אם יש פער בולט בין נחרצות הדיעות המבוטאות בו לבין התשתית העובדתית התומכת בהן, כדי להוציאו מתחום ההגנה של חירות הביטוי.

מנגד, אין בעובדה כי פרסום כלשהו הועלה בתווך הוירטואלי, כדי למנוע חיוב בעוולה של הוצאת לשון הרע, במקרים המתאימים. עוד נקבע כי יש להחיל את דיני לשון הרע על פרסומים במרשתת ב"שינויים המתחייבים", תוך שיש לקחת בחשבון כי לעיתים קרובות ניתן משקל מועט להתבטאות במסגרת זו והפרסום המשמיץ גם "נבלע בהמון". במקרה דנן, האיזון בין הערכים המתנגשים מטה הכף לכיוון חיוב הנתבעת בדין בגין העוולה. הפרסום הועלה באתר העוסק בעניינים מוניציפאליים של העיר ערד, בפורום בו חברים רבים מתושבי העיר. הפרסום לא היה בגדר הבעת דיעה, אלא היה קונקרטי ונחזה כמסתמך על עובדות ברורות (שלא הוכחו). העובדה כי הנתבעת עמדה על דבריה והמשיכה להגיב להודעות וכן התגובות והשיח שעורר הפרסום, מביאות למסקנה כי היה בו כדי לפגוע בעסקי התובע. לא עלה בידי התובע להוכיח נזקים ממוניים שנגרמו לו בעקבות הפרסום. בבוא ביהמ"ש לקבוע את גובה הפיצוי, עליו לקחת בחשבון את טיב הפרסום, סוג האנשים הנחשפים אליו, מידת הרושם שהוא מותיר ומידת השפעתו הפוטנציאלית. נראה כי טרם הופנם בציבור מהו פוטנציאל הפגיעה באחרים שיש לפרסום במרשתת ובהתאם לכך - החובה להפעיל ריסון עצמי על הפרסומים. טרם הגענו לשלב בו ניתן משקל לפרסום ברשת חברתית כלשהי, בדומה לפרסום בעיתון, כתב עת אחר או אף אתר חדשות במרשתת. הנתבעת תפצה את התובע ב-10,000 ש"ח וכן תשא בהוצאות בסך 1,500 ש"ח ובשכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח.