תביעת האיש -
- ההודעה שכתבה האישה בדף הפייסבוק מנוסחת בלשון פוגענית ומבזה את התובע. ההודעה מבשרת לכל קוראיה, בלשון בוטה ומעליבה, כי התובע מעדיף להזמין שירותי מין למיטתו תחת לשלם עבור אוכל וחיתולים לבנו, כאשר הכתוב מופיע בלווית ביטויים שהינם, בפרשנות מקלה - סלנג מעליב ובפרשנות סבירה - כינוי גנאי. האופן בו נוסחה ההודעה, לשונה והאמור בה, מביאים למסקנה כי היא פוגעת, מבזה ומשפילה את התובע ומשכך נופלת בגדר חוק איסור לשון הרע.
- התובע עמד בנטל להוכיח את ביצוע הפרסום (צירף העתק דף הפייסבוק בו פורסמה ההודעה והנתבעת עצמה מודה כי כתבה את ההודעה). כאשר מדובר ברישום הודעה בדף פייסבוק, הרי שההודעה היתה מיועדת לצפיית אנשים נוספים זולת התובע. ההודעה הוסרה לאחר 24 שעות. הנתבעת טענה כי באותה עת היו לה 80 חברים בפייסבוק, מתוכם בודדים המכירים את התובע. עיון בצילום עמוד הפייסבוק מלמד כי באותו מועד היו רשומים לנתבעת 275 חברים. לא הוכח כמה מתוכם קראו את ההודעה, אך אין ספק כי הייתה נגישה להם.
- לא הייתה התייחסות מצד מי מהצדדים להגדרות הפרטיות של הנתבעת בדף הפייסבוק שלה. משכך, לא הוכח ולא ידוע האם קוראים אחרים, נוסף על החברים, קראו את ההודעה והאם מי מהחברים בחר לשתף בה אנשים נוספים. יש לזכור כי מדובר ברשת חברתית. החוק אינו דורש היכרות מוקדמת של מקבלי הפרסום עם הנפגע לצורך הקמת העוולה.
- גם ככל ויש ממש בנסיבותיה האישיות של הנתבעת, אין בכך הגנה ראויה כנגד הפרסום בדף הפייסבוק. זכותה של האישה לחלוק את תחושותיה הקשות עם חבריה וחברותיה, עם בני משפחתה ועם כל מי שחפצה בכך. אלא שאין בכך היתר למתן פומביות להטחת עלבונות וביזוי התובע בפומבי. יכולה היתה הנתבעת לכתוב את תחושותיה בדוא"ל פרטי, אך היא בחרה לעשות כן ברשת חברתית, בדף הנגיש לכל חבריה וייתכן ואף לקוראים נוספים. הנסיבות להן טענה אינן נותנות לכך הכשר.
- לא היה בפרסום עניין ציבורי והטענות העובדתיות הכלולות בו לא הוכחו כאמת. הפרסום אינו בגדר "זוטי דברים" - הכפשת התובע בדף פייסבוק הנגיש ל-275 חברים רשומים, תוך פגיעה בכבודו בלשון בוטה וגסה, אינה עניין של מה בכך. אמנם שם התובע אינו כתוב במפורש בהודעה, אלא שברור לכל למי תוכן ההודעה מתייחס: אבי התינוקת של הנתבעת.
- באיזון האינטרסים בין זכות הנתבעת לחופש הביטוי, לבין זכות התובע לשמו הטוב, גוברת זכותו של התובע. בעת שאדם כותב את הודעתו בדף הפייסבוק, הרי הוא לכאורה עם עצמו בלבד. אלא שתחושת ה'לבד' הינה רק לכאורית. מרגע שנכתבת ההודעה ונשלחת, הרי היא יוצאת מרשות הפרט לרשות הרבים. הרשת החברתית אינה דומה למשלוח דבר דואר פרטי ויש לשמור שלא להפוך את השימוש בה להפקר. הכותב הודעות ברשת החברתית פייסבוק חייב להיות מודע לכך שיש השלכות להודעה העשוייה להיקרא על-ידי קוראים נוספים. מעשה זה מחריג את ההודעה מגדר הפרט והופכו לנחלת הכלל.
- התובע לא הוכיח את נזקיו בפועל, אלא הסתמך על סעיף החוק המקנה פיצוי ללא הוכחת נזק. לא היה בפרסום כדי כוונה זדונית של ממש כדרישת החוק. הנתבעת התנצלה על הפרסום, אך לא עשתה כן בדרך בה נעשה הפרסום הפוגע. יש אף לקחת בחשבון כי מדובר בסכסוך בין בני משפחה. הנתבעת תפצה את התובע ב- 35,000 ש"ח ותישא בהוצאותיו בסך 15,000 ש"ח.
- סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי העתקת תוכנו של מכתב שלא נועד לפרסום, או שימוש בתוכנו ללא רשות מאת הנמען או הכותב, מהווה פגיעה בפרטיות. עיון בתכתובות נשוא התביעה מעלה כי הן אמנם אישיות ובהן מחשבותיה ותחושותיה של התובעת. הנתבע אישר כי קרא את הדוא"ל והעבירו במעטפה סגורה לאבי התובעת.
- הנתבע טען כי נכנס לתיבה בהרשאה ובהסכמה, שניתנה לו מאחר וציפה לקבל דבר דואר לתיבה זו. בנוסף, טען כי הייתה לו הרשאה מכוח היות התובעת אשתו. התובעת מצידה הכחישה כל מתן הרשאה או הסכמה לקריאת דואר פרטי שלה ולטענתה הנתבע חדר לתיבת הדוא"ל שלה ללא הסכמתה, לאחר שחדר לה למחשב. הנתבע חדר לתיבה שעה שהיה בבית סבתא של התובעת. יש לקבל את עמדת התובעת כי במועד הרלבנטי הצדדים לא גרו עוד יחדיו.
- אין בציון כתובות הדוא"ל בתכתובת כדי להוכיח את הרשאת התובעת לקריאת תכתובות פרטיות. ההסכמה הנדרשת הינה "הסכמה מדעת" ויש צורך בהסכמה קונקרטית ומוכחת. אין די בציון כתובת הדוא"ל כדי לאפשר למי שיודע מה הכתובת כניסה חופשית לקריאה ועיון בה. לא מתקבל על הדעת כי כאשר אדם מוסר את כתובת הדוא"ל שלו, מהווה הדבר אישור מטעמו לזולת (ולו גם לבן זוגו) לקריאת התכתובות הפרטיות שנשלחות אליה וממנה.
- תכתובות שנשלחות מתיבת דוא"ל פרטית, בהן אדם מעלה את תחושותיו ורגשותיו, הן פרטיות. ניתן לראות בתכתובות אלו חלק וירטואלי מאותו "מרחב" פרטי שנע עם האדם עצמו. התפתחות התקשורת המודרנית אינה צריכה לפגוע בפרטיות הכותב. תיבת דוא"ל, אף שוירטואלית היא, כשמה כן היא - תיבה. כתיבת דבר דוא"ל אינה הופכת אותו חשוף לרשות הכלל ויש להגן על הכותב מפני חשיפת תוכן הכתובת למי שאינו הנמען. במקרה דנן לא הוכחה הסכמה מדעת, לא הוכחה הסכמה קונקרטית, ולאחר שאין בנישואים משום הסכמה משתמעת לפגיעה בפרטיות, הרי שלא הוכחה גם הסכמה משתמעת מעצם הנישואים.
- אף אם היה מוכיח הנתבע הרשאה, לא היה בכך כדי לאפשר לו להדפיס תכתובות פרטיות ולהציגן לאחר. הטענה כי הנתבע רצה להראות לאבי התובעת את "פניה האמיתיות של בתו", אינה מהווה הגנה כנגד הפגיעה בפרטיות האישה. הנתבע פגע בפרטיות התובעת עת חדר לתכתובת הדוא"ל הפרטית שלה, כאשר הדפיס את התכתובת וכאשר העבירה לאדם שלישי (אבי התובעת). הנתבע ישלם לתובעת פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 27,000 ש"ח וכן ישא בהוצאותיה בסך 12,000 ש"ח.