ת"א 1235-09 בר רפאלי נ' סאני תקשורת (1994) בע"מ ואח'

אולי יעניין אותך גם

(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופט אבי זמיר): התובעת היא דוגמנית ידועה. הנתבעת היא היבואנית והמפיצה בישראל של מכשירים סלולריים מתוצרת חברת סמסונג. עניין התביעה בפרויקט צילום סרטון פרסומת למכשיר טלפון סלולרי. התובעת, כוכבת הפרסומת, טענה כי בניגוד למוסכם הוקרן הסרטון גם בקולנוע ולא רק בטלוויזיה. בנוסף, טענה כי יום הצילומים הועבר בשידור חי באינטרנט, ללא ידיעתה או הסכמתה. הנתבעת 1 הגישה נגד התובעת תביעה שכנגד, בעילה של פגיעה בקמפיין ולשון הרע. נפסק - דמותם של דוגמנים, קולם, גופם ושמם הם נכסיהם הפרטיים ואיש אינו רשאי לעשות בהם שימוש מסחרי, שלא בהסכמתם וללא תמורה. נכסים אלה זכאים להגנה. לכל דוגמן או דוגמנית, גם אם הם בוחרים לחשוף את עצמם לפרסום כלשהו, יהא הנרחב או החושפני ביותר, במדיה כזו או אחרת, יש זכות שלא ייעשה שימוש בנכסים פרטיים אלה מעבר למה שסוכם וללא הבעת רצון מפורש מצדם. גם חריגה מהסכמות קיימות, בדבר היקף השימוש המותר בנכסים אלה, תהווה פגיעה בהם המצדיקה פיצוי כספי. כעניין שבמדיניות, התובעת ואימא נהגו לפרט באופן מפורש את המדיות השונות שבהן יפורסם הקמפיין וכן את משך תקופת הקמפיין. אומד דעתן היה לא להותיר עמימות כלשהי לגבי היקף המדיה שבה ייעשה שימוש במסגרת כל קמפיין.

מדיית הקולנוע לא "עלתה על השולחן" ולא נכללה במפורש בהסכמות שגובשו במו"מ, היא אף לא נכללה בנוסח המודפס של ההסכם אלא נוספה בכתב יד על-ידי הנתבעים, בתום לב, הואיל וסברו כי מדובר בהשמטה מקרית. אין בכך כדי לשלול את הקביעה כי הפרסום בקולנוע לא הוסכם, לא נכלל בנוסח המודפס של ההסכם ולא תומחר במסגרת התמורה החוזית. אין מחלוקת כי סרטון הפרסומת הוקרן גם בקולנוע ולכן התובעת זכאית לתשלום סכום נוסף על התמורה החוזית, בסך של 100,000 ש"ח. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה סביב מודעותה והסכמתה של התובעת לשידור החי באינטרנט, במהלך יום הצילומים השני, שבו צולם סרט הפרסומת. אין חולק כי הנתבעת לא "החביאה" את כוונתה לשדר שידור חי באינטרנט של יום הצילומים, אלא להיפך, אך אין בכך כדי להוות תחליף להסכמה חוזית מסודרת. עניין השידור באינטרנט לא נכלל בצורה מפורשת ומוסכמת בהסכם ואף לא עלה לדיון במהלך המו"מ. מדובר בטכנולוגיה חדשה, שלא נוסתה עד אותה עת וברעיון שעלה אצל הנתבעת בפרק הזמן שבין חתימת ההסכם לתחילת הצילומים. מאחר וסעיפי ההסכם לא "מכסים" אפשרות של שידור חי, היה על הנתבעת לפנות באופן מסודר ורשמי לתובעת ולהסדיר את הנושא באופן ברור ובכתב. הדבר לא נעשה. אין אינדיקציה כי נמסרה לתובעת הודעה מפורשת אודות השידור הצפוי באינטרנט. יש לקבל את עדות התובעת לפיה לא היתה מודעת בפועל לשידור החי.

בתקופה הרלבנטית, שידור חי "און ליין" ברשת האינטרנט היה בגדר חידוש טכנולוגי וכלל לא היה נפוץ. לאור זאת, מטבע הדברים, לתובעת ואימה לא הייתה מודעות ממשית לאפשרות הצילום הרציף המשודר בשידור חי, ללא עריכה וללא מתן אישור מראש. הנחה זו, הנובעת מהמציאות הטכנולוגית האובייקטיבית באותה עת, מסבירה את ההפתעה שאחזה בהן לאחר שגילו בסיום יום הצילומים כי חלק ניכר ממהלך הצילומים שודר בשידור חי באינטרנט. מאחר שמדובר במדיה כה חדשנית, הרי שהגיוני שאין לאנשים מודעות לגבי המתרחש והדעת נותנת שככל שמדובר בעניין חדשני וראשוני, כך גם גוברת חובת הגילוי ומתרחבת היקפה. העילות הרלבנטיות בתיק זה קשורות לעשיית עושר ולא במשפט ולזכות לפרסום. ספק רב אם נסיבות העניין מקימות, עקרונית, עילה גם בהקשר של פגיעה בפרטיות. בכל מקרה, משלא הוצג כראיה הסרט של אותו שידור ישיר, לא ניתן לקבוע האם מדובר בצילומים העולים כדי פגיעה בפרטיות וגם אם כן, באיזה היקף. הנתבעת ניהלה "על חשבונה" של התובעת שני קמפיינים: האחד, קמפיין רשמי לפרסום של הטלפונים הסלולריים והשני, שידור תדיר של אייטם פרסומי-בידורי, המתעד ב"לייב" את צילום סרטון הפרסומת. באופןן טבעי, קהל הגולשים ברשת האינטרנט עשוי למצוא עניין דווקא ב"מסע הפרסום" השני. הנתבעת, כחברה המפרסמת, שילמה תמורה רק בגין הקמפיין ה"רשמי", אך קיבלה אפקט פרסומי משמעותי יותר, ללא כל עלות נוספת, על חשבון התובעת. יש להעמיד את הפיצוי בפרק זה על סכום של 300,000 ש"ח. אין מקום להטיל חיוב אישי על הנתבע 2 (סמנכ"ל הנתבעת ומנהל מחלקת השיווק שלה). דין התביעה שכנגד להידחות. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 150,000 ש"ח.