ת"פ 38070-06-12 מדינת ישראל נ' גודוביץ

(הכרעת-דין, שלום ראשל"צ, השופטת איטה נחמן): האם ניתן להעמיד לדין בישראל תושב ישראל, השולח הודעת דוא"ל בעלת תוכן מדאיג למשטרה בארץ זרה, בעבירה של פרסום ידיעה כוזבת העלולה לגרום לפחד ובהלה בציבור? נגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירה לפי ס' 159(א) לחוק העונשין. הנאשם היה בקשר חברתי עם אזרחית רוסיה, תושבת העיר אומסק (סבטלנה). לאחר שסבטלנה הודיעה לנאשם כי אינה רוצה עוד בקשר עמו, החליט הנאשם לפגוע בה על-ידי כך ששתל באמצעות מחשבו הודעה באתר האינטרנט של משטרת אומסק, בשמה של סבטלנה, בדבר אירוע טרור בנמל התעופה של העיר. הנאשם אישר כי כתובת ה-IP המצוינת בכתב האישום היא כתובתו וכן כי היה בקשר חברי עם סבטלנה, אך כפר ביתר הפרק העובדתי של כתב האישום. נפסק -
  • מסעיף 159 לחוק עולה כי היסוד העובדתי של העבירה מתמלא ב"פרסום" (בהתאם להגדרת המונח בסעיף 34כד לחוק). במקרה זה מדובר בפרסום "באמצעות מחשב בדרך הזמינה לציבור או להציעו לציבור באמצעות מחשב". הצדדים נחלקו בשאלה: האם התקיים יסוד הפרסום הקבוע בחוק והאם הפרסום עולה כדי פרסום לציבור.
  • העבירה לפי ס' 159 לחוק מתייחסת להפצת מידע כוזב שיש בו כדי להפריע את שלום הציבור בדרך של יצירת פחד, בהלה או הפרעת שלומו. דרישת היסוד העובדתי בעבירה אינה כוללת רכיב תוצאתי. לא נדרש כי פרסום המידע או הפצתו אכן יעוררו בפועל פחד בציבור או הפרעת שלומו, אלא די בעצם הפצתו של המידע. המונח ציבור מוגדר בחוק כ"לרבות כל חלק ממנו". בחינת תכלית החוק מלמדת כי עניין הסעיף בשמירה על הסדר הציבורי. בחינת התכלית מובילה למסקנה כי באם הפרסום המיוחס לנאשם הוכוון לציבור השוטרים, הרי שהתקיים היסוד של "פרסום לציבור".
  • מהודאתו של הנאשם עולה ברורות כי שלח למשטרת אומסק הודעה מבהילה, ביודעו כי אינה נכונה, תוך שהוא מועד ואף מתכוון לזרוע בהלה במשטרת אומסק. בדיקת הדיסק הקשיח של הנאשם העלתה כי מתיבת הדואר שלו שלח לאתר משטרת אומסק הודעה שכללה את המילים "פיגוע טרור" בעוד הוא מזדהה בשם סבטלנה. המסר עורר הפרעה בהפעלת רשויות החקירה השונות - אינטרפול, שגרירויות, משטרות והכל תוך הקצאת משאבים לבדיקה וטיפול בידיעה שהפיץ הנאשם. הנאשם בחר שלא להעיד בביהמ"ש ולא נתן כל גרסת הגנה. די בבדיקת הראיות שהוגשו בהסכמה כדי להרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.
  • תנאי להחלת החוק הפלילי על מערכת עובדתית מסוימת הוא שהמקרה יענה להגדרת "עבירת פנים" כאמור בסעיף 7 לחוק. ההגנה טענה כי העבירה המיוחסת לנאשם אינה עונה על הגדרה זו, מאחר וחלק העבירה שבוצע בישראל הוא מזערי, כמו גם שלא נפגע כל אינטרס מוגן בישראל. כאמור, סעיף 159 קובע עבירה התנהגותית, שטיבה פרסום הידיעה הכוזבת. אין מדובר בעבירה תוצאתית ולכן אין צורך לבדוק אם הופרע בפועל שלום הציבור. די בעצם הפרסום כדי למלא אחר יסודות העבירה.
  • הפרסום (הפצה לציבור באמצעות מחשב) בוצע כולו במדינת ישראל. הנאשם שלח מביתו בישראל הודעת דוא"ל דרך האינטרנט למשטרת אומסק. התקיים היסוד העובדתי של הפצת מידע באמצעות מחשב בישראל. העבירה נשוא כתב האישום התקיימה בעת שהנאשם, בביתו, רשם את פרטי הדוא"ל הכוזבים ולחץ על כפתור במקלדת המחשב ששלח את הדוא"ל. העבירה, רובה ככולה, בוצעה בישראל, שכן אלמלא כתיבת הדוא"ל בישראל ושליחתו מישראל לא היתה קמה העבירה. לפיכך, מדובר בעבירת פנים. ביהמ"ש אינו צריך לבדוק את האינטרס המוגן ולפיו לקבוע אם מדובר בעבירת פנים או חוץ.
  • אין לקבל את טענת הנאשם כי יש להיעזר במבחן הפורום הנאות, כדי להכריע בשאלה היכן יש לנהל את הדיון בכתב האישום. טענה זו חלה בתחום המשפט האזרחי ולא הפלילי.
  • הנאשם הינו תושב ישראל, ששלח ממחשב בביתו שבישראל את ההודעה הכוזבת נשוא כתב האישום. קיים עניין לציבור הישראלי להעמיד את הנאשם לדין מקום בו מירב הזיקות הן למדינת ישראל. אם נאמר כי נפקות העבירה היא בחו"ל, ולכן אין מקום להעמיד לדין כטענת ההגנה, הרי שנמצאנו פוגעים ביחסיה הדיפלומטיים של מדינת ישראל עם מדינות אחרות. לא נמצא פגם היורד לשורשו של עניין בהחלטת המאשימה להעמיד את הנאשם לדין בישראל.
  • בימינו, עת הגבולות הטריטוריאליים מטושטשים, בעידן בו האינטרנט חובק עולם ולחיצה על כפתור מחשב חוצה גבולות מדיניים, קיים אינטרס חברתי מוגבר שלא לאפשר התחמקות מעול הדין בטענה כי ביצועה של העבירה הנטענת חומק מגבולות המדינה, שכן אם נעשה כן הרי שאין אנו נוהגים באחריות כחברה שהיא חלק ממדינות העולם הנאור. הנאשם הורשע בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.