ע"פ 8225/12 חברה פלונית בע"מ ואח' נ' פלוני ואח'

(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים חיות, פוגלמן ועמית): ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [ע"ח 46171-04-12]. המשיב, מטפל במקצועו, נעצר בחשד לביצוע מעשה מגונה במבקשת (קטינה), בעת שטיפל בה. ביהמ"ש השלום האריך את מעצרו והורה על איסור פרסום. בסמוך למעצר, פורסמה באינטרנט ידיעה קצרה הסוקרת את עיקרי החשדות, ללא ציון שם המשיב. הידיעה הוסרה בסמוך למתן הצו. הפרקליטות החליטה פעמיים שלא להאשים את המשיב, בהיעדר ראיות (על החלטות אלו עומד ותלוי ערר של המבקשת). המבקשת עתרה לביהמ"ש השלום להסיר את איסור הפרסום שהוטל על הפרשה, כך שתפורסם ללא שם המשיב או פרטיו המזהים וביהמ"ש נעתר לבקשה. המשיב ערער על החלטה זו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה הכף נוטה לאסור פרסום של כל פרטי הפרשה, שכן הואיל ולשיטת רשויות החקירה אין ראיות מספיקות להעמדה לדין, אין עניין ציבורי בחשיפתו של אירוע שכלל לא ברור אם התרחש. ביהמ"ש קמא ציין כי אנו חיים בעולם אינטרנטי, בו יהיה ניתן בנקל לקשור בין המשיב לבין האירוע. נפסק -
  • כל עוד ההליך המנהלי, באשר להחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד המשיב, לא בא לסיומו בהחלטה סופית, אין מניעה, מבחינת המסגרת הנורמטיבית לדיון, לראות במשיב כ"מי שנפתחה נגדו חקירה פלילית" ולכן חל בענייננו סעיף 70(ה1) לחוק בתי המשפט, המתייחס ל"חשוד". 
  • סוגיית האיסור לפרסם פרטים מזהים של אדם שנחשד בפלילים מצריכה איזון בין עקרונות יסוד וזכויות חוקתיות הניצבות משני צדי המתרס. מן העבר האחד נמצא הכלל הנובע מעקרון-העל בדבר פומביות הדיון. מן העבר האחר עומדות זכויות האדם לכבוד, לשם טוב ולפרטיות, אף הן זכויות יסוד בשיטתנו. אין ספק כי זיהוי של אדם כחשוד בפלילים פוגע בשמו הטוב ובפרטיותו ועלול לגרום לו נזק רב וחסר תקנה.
  • המחוקק הכתיב את נקודת האיזון הנורמטיבית בין הזכויות המתנגשות, בקובעו כי עקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת הם הכלל, והם ייסוגו אחור מפני הצורך להגן על שמו הטוב ופרטיותו של חשוד בהתקיים נסיבות חריגות. אחת מהנסיבות הללו קבועה בסעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט, המקנה לביהמ"ש שיקול דעת למנוע זיהוי של אדם החשוד בפלילים בנסיבות שבהן אינטרס ההגנה על שמו הטוב גובר על חופש הביטוי ואינטרס הציבור לדעת. ביהמ"ש יאסור את הפרסום בהתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון דורש מהחשוד להראות שעלול להיגרם לו "נזק חמור" כתוצאה מהפרסום. אין די ב"נזק רגיל" כדי לחסות בצל הסעיף. התנאי השני הוא שראוי להעדיף את מניעת הנזק החמור על פני העניין הציבורי שבפרסום.
  • סעיף 70(ה1)(1) מאפשר לביהמ"ש למנוע נזק חמור שייגרם לאדם כתוצאה מזיהויו כחשוד בפלילים, בשתי דרכים: האחת היא לאסור את פרסום שם החשוד. דרך זו לא תמנע זיהוי אם הפרסום יכלול פרטים אחרים שיאפשרו לזהות את החשוד. מכאן, שככל וביהמ"ש ימצא שהדרך היחידה למנוע זיהוי של החשוד היא לאסור פרסום של פרטי הפרשה כולה, הוא מוסמך לעשות כן. דרך שנייה היא לאסור פרסום של פרט אחר מפרטי החקירה, מבלי לאסור לפרסם את שם החשוד.
  • רשת האינטרנט חוללה תמורות נרחבות בעולמנו. לצד יתרונותיה הרבים, מצביה הרשת אתגרים משמעותיים בפני המשפט. יש הטוענים כי בעידן הדיגיטלי נשחקה האפקטיביות של מוסד צו איסור הפרסום, שהרי רבות ופשוטות הן הדרכים להפרתו. אין לקבל עמדה זו. נקודת המוצא היא כי צו בית משפט אינו בגדר המלצה בלבד. כל אדם מחוייב לקיים צו - כל צו - ככתבו וכלשונו.
  • ביהמ"ש אינו עיוור למציאות הווירטואלית ולקשיי האכיפה הניצבים בפני מי שמבקש להשליט את מרות הדין על הנעשה במרחב המקוון. כידוע, לעיתים ישנו קושי טכנולוגי ממשי לזהות מעוול הפועל במסתרי הרשת. אלא גם בהינתן דברים אלה, אין להפריז בחשש שצווי איסור פרסום יופרו כעניין שבשגרה. בניגוד לדעה הרווחת, חופש הביטוי באינטרנט אינו מוחלט. בפועל אף קיימים מנגנונים חשובים של הסדרה עצמית, כגון מנהלי קהילות, העשויים לסייע לפקח על הוצאתם לפועל של צווי איסור הפרסום ברשת.
  • בצד האמור, אין להתעלם מכך שבפרשות מעוררות תהודה נרחבת במיוחד (המקרה דנן אינו כזה), יש מקום לדעה כי בעידן האינטרנט לא יהיה בהוצאתו של צו איסור פרסום כדי למנוע ממידע על-אודות הפרשה להפוך במהרה לנחלת הכלל. באותם מקרים מיוחדים וחריגים ייתכן שתידרש חשיבה אחרת. שאלה זו תיוותר בצריך עיון. לצד מנגנוני ההסדרה העצמית ברשת, ניצבים מנגנוני אכיפת החוק המדינתיים. אלו נדרשים למאמץ מתמיד להדביק את קצב ההתפתחות הטכנולוגית במטרה למצות את הדין עם מפריו ולשם כך עומדים להם הכלים הקבועים בחקיקה.
  • חשיפת חקירה בעלת עניין ולצדה האפשרות לפרסם באינטרנט מידע באופן אנונימי, מגבירות את החשש שזהותו של חשוד תיחשף חרף איסור הפרסום שהוטל בעניינו. ככל שהעניין לציבור רב יותר, כך גובר הסיכוי שזהותו של החשוד תיחשף ושכתוצאה מכך ייגרם לו "נזק חמור". הערכת הסתברות זו כרוכה במידה רבה של אי-ודאות. האם ראוי שביהמ"ש יביא במניין שיקוליו את האפשרות שצו איסור הפרסום יופר, בשוקלו האם לאסור פרסום פרטים נוספים, יש להשיב לשאלה זו בחיוב.
  • באיזון בין תוחלת ה"נזק החמור" שעלול להיגרם למשיב מהפרסום המסויג, המצויה ברף שאינו גבוה - לבין העניין הציבורי שבפרסום - יש להתיר את פרסום הפרשה תוך השמטת שמו של המשיב וכל פרט מזהה על-אודותיו. יש לקבל את הערעור ולהחזיר על כנו את הצו שניתן בביהמ"ש השלום.