תא"מ 54888-01-12 וקנין נ' מועלם

אולי יעניין אותך גם

(פסק-דין, שלום צפת, השופט אורי גולדקורן): האם פרסום "פוסטים" בבלוגים ברשת, ובהם תיאור בעל עסק שהפסיד במשפט אזרחי כ"נוכל מפיל בפח לקוחות", מהווה פרסום לשון הרע? לאחר שניתן פס"ד בתביעה חוזית שהגיש הנתבע נגד התובע (בו התקבלה בחלקה תביעת הנתבע), פרסם הנתבע באתרים שונים ארבעה "פוסטים", בהם תואר התובע, בעל עסק בשם "אנטראקטיב", כ"נוכל מפיל בפח לקוחות". כן הוצג התובע כמי שאינו משלם את חובותיו ועוד. ה"פוסטים" זכות לכמות צופים אדירה ולתגובות לא מעטות. הנתבע אף הפיץ ברשת את מכתב התובע, בו דרש להסיר את הפרסומים. הפרסומים הוסרו לאחר שהתובע פנה לאתרים בהם בוצעו הפרסומים. התובע טען כי יש בפרסומים הוצאת דיבה בכוונה לפגוע בו. הנתבע טען כי הפרסומים כללו רק עובדות והפניה לפסק-הדין שניתן בתביעה החוזית וכי מטרתם היתה להזהיר את הגולשים מהתנהלותו העסקית של התובע. נפסק -

  • רבות נכתב על האינטרנט כ"כיכר העיר" החדשה, שהכול שותפים לה, על היותו אמצעי דמוקרטי מובהק ועל האפשרות העומדת בפני כל אחד ליצור עיתון משלו, עיתון שהוא נטול גבולות גיאוגרפיים ולעתים נטול סינון ועריכה, ולתת בבלוג דברו. ההכרה בייחודיות האינטרנט באה, למשל, לביטוי נקודתי ביחס אל התגוביות (טוקבקים). הכרה בחופש הביטוי השמור לטוקבקיסט בעל לשון וולגרית ובוטה אין פירושה שבאינטרנט תתאפשר "הקלות הבלתי נסבלת של הדיבה".
  • הפוסטים שפרסם הנתבע כללו 3 תיאורים: (1) תיאור התובע כ"נוכל המפיל בפח לקוחות"; (2) תיאור הנתבע כמי שזכה בפס"ד נגד התובע; (3) תיאור קשיי גביית חובו של התובע בהליכי הוצל"פ. התבטאויות אלו שפורסמו ברשת, ובראש ובראשונה כינויו של התובע כנוכל, נועדו לפגוע בעסקו של התובע ולמנוע מאחרים להתקשר עמו. אולם, על-מנת שהפרסום ייחשב לשון הרע, אין די בכך שזו מטרתו המוצהרת של המפרסם, אלא יש להוכיח כי הפרסומים עלולים היו לפגוע בעסקו של התובע.
  • אמנם התובע העיד כי הפרסומים גרמו לעסקו "נזק משמעותי", אולם לדבריו הכלליים לא נמצאו תימוכין ראייתיים. במישור התיאורטי, כל פרסום באינטרנט בגנות אדם, ותיאורו כנוכל, עלול לפגוע בו, להשפילו בעיני הבריות ולפגוע בעסקו. כאשר פרסום כזה אינו נעשה בבלוג אישי, כי אם באתרים מוכרים ובמדורים שנועדו ללקוחות של עסקים דוגמת אלו של התובע, תיאור בעל העסק כ"נוכל" אף מגביר את הסיכוי להיתכנות הפגיעה. ה"עלול" שוב אינו תיאורטי גרידא.
  • אולם הפרסומים של הנתבע ב"פוסטים" לא היו הפרסומים היחידים בשיח הדיגיטלי באותם אתרים. יש לראות את הפרסומים כחלק מהשיח ברשת בעידן "Web 2.0". כאשר אנו בוחנים את המושג "פרסום" ואת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע בעידן Web 2.0, בשיח רב צדדי המאופיין בשיתופיות ובקישורים למקורות מידע רבים, יש להחיל באינטרנט את דיני לשון הרע ב"שינויים המתחייבים" (כאמור בעניין רמי מור), באופן שלא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהווה עילה לתביעה לפי החוק. "השינויים המתחייבים" של החלת דיני לשון הרע באתרים בהם בוצעו הפרסומים על-ידי הנתבע, נובעים ממאפייני השיתופיות, האפשרות לתגובות, השימוש בקישורים, נגישות התובע למתן תגובתו ולעיתים - היבלעות הפרסום המשמיץ בהמון המידע.
  • הפרסומים נשוא התביעה נעשו באתרים של "קריאה וכתיבה", הכוללים תגובות קוראים וקישורים. ל"פוסטים" של הנתבע התקבלו תגובות של גולשים. התובע לא הגיב ל"פוסטים" של הנתבע, אולם הנתבע מצידו נקט בצעדים שאיפשרו לגולשים להתוודע ל"צד השני של המטבע" - הוא פרסם את הקישור לפסק-הדין בתביעה החוזית ופרסם את תוכן מכתבו של התובע אליו. יש לראות בצעדים אלו של הנתבע חלק בלתי נפרד מפרסומיו.
  • לנוכח פרסומי הנתבע, שאיפשרו אף "הצצה" אל עמדת התובע ואל פסק-הדין, והיו חלק מהשיח באתרים בהם בוצעו הפרסומים, אין מדובר בפרסום שעלול לפגוע בעסקו של התובע או שעלול להכניסו לאחת מחלופותיו של סעיף 1 לחוק, המגדירות מהו "לשון הרע". הפרסומים נבלעים בשיח הציבורי השיתופי, הינם דעה אחת מני רבים, מידת אמיתותם נתונה לביקורת וסגנונם אינו חורג מתוכן רדוד, ירוד ובוטה אשר הפך סימן היכר של רבים מהגולשים הישראלים, ב"פוסטים", בתגוביות וברשתות חברתיות. התביעה נדחתה.